כל מה שרציתי לעשות היה להתפשט
אבל כבר היה קר מדי
אז כל מה שעשיתי היה לשים עליי סוודר ומכנס ארוך
ולהתכסות בשמיכה
והייתי כותבת עליך שיר
אולי את השיר הכי יפה בעולם
אבל קשה לי לצעוק מילים גדולות כשקר
אז ישבתי על החלון, לבושה. חשבתי על כמה לא הגיוניים הכוכבים בעוצמתם. וזה היה 5:07 ואישה פתחה את המרפסת ותלתה כביסה. היא בטח בכתה, אז בכיתי איתה. החולשה עטפה את שתינו כשעה לפני הזריחה.
עכשיו קצת לפני שקיעה וניגנתי בחלון ואני עדיין נקרעת בשבר שבין הרהורים לעצב. אולי גם בין בדידות רגעית. מקווה שהענן הרע הזה יעבור תוך עשרים וארבע שעות מהיווצרו. הוא מכביד עליי ומכאיב לי וגורם לי להרגיש ריקה למרות שאני האדם המלא ביותר בעולם. ואולי זה העניין, אולי ברגעים האלו הכל נמדד.
אולי אעלה את השיר שלי לאינסטגרם.