ובכן,
הנה אנחנו.
עברו כמה חודשים מאז העידכון האחרון שלי, ו..אולי זה היום הזה שהיה מסביב ,הכל שקט וכבוי שכנראה הבעיר בי את הרצון לכתוב.
לא משנה מה..תמיד טוב שיש לי איפה.
אני בזמן האחרון בעיקר הייתי בלימודים ובלחץ הבלתי פוסק של ההגשות.
יצאתי לחופשת סמסטר בין הטובות שהיו לי..
עדיין רווקה לחלוטין.
אני מתקרבת לשנה בערך של רווקות. עם המון נסיונות בדרך..והמון סוגי אנשים שהכרתי.
מרגישים את זה..את השינוי אחרי כל גבר שהכרתי, החוזק הנפשי שלי הולך וגובר.
הכרתי מישהו חדש, כרגיל..משומקום.
והכל היה יפה וזורם וממש מדהים ..יצאנו 3 פעמים, פעמיים היינו במקום ציבורי..ובפעם השלישית באתי אליו.
הבחור הוא גרוש בלי ילדים בן 33 , שזה הגיל הכי מבוגר שיצא לי להכיר.
אני זרמתי..נתתי לזה..במיוחד שאני כבר נקייה מכל מה שהיה אז עם חבילת הגברים שהייתה לי עד לא מזמן.
בפעם השלישית היינו מאד מבלבלים ומבולבלים כי הייתה משיכה כזאת חזקה וכל פעם שהתחלנו קצת להתנשק ועניינים אז הוא עצר בטענה שזה יכול להרוס.
יצא שקצת התערערתי וסוג של לקחתי צעד אחורה למחרת.
ומאז..כבר יותר משבוע אנחנו במעין תקשורת רופפת כזאת..ובעיקר הוא לא עונה וחוזר בטענה שהוא עסוק מאד.
גם כששאלתי אותו מה קורה ואם יש משהו שהוא רומז לי..אז אמר שלא, ושהוא לא בקטע של רמיזות.
אוקי, זה השלב שלי לבחון את עצמי בסיטואציה, הרי מה שלא יקרה עם הקשר הזה..אני לא אזכור בעוד כמה חודשים.
אבל לאמן את המוח ללהפסיק לחשוב ולשוט למרחקים כגון " הוא לא רוצה אותי" " הוא הכיר מישהי אחרת" "את לא מספיק טובה" זה קשה.
אני צריכה להאמין, שמה שצריך לקרות יקרה בלי מאמץ..ולנוח.
חליתי הרבה בגלל המחשבות וחשיבת יתר, נדידה לדמיון מלא בדברים שרק יכולים להטריף אותי.
הלמידה שלי היא לדעת מה אני שווה בלי האישור של הצד השני, ו..להאמין שמה שצריך לקרות יקרה.
ולתת למחשבות שלי לנוח ..עד שיגיעו מחשבות שמחות.
מקווה שאגיע לנקודה הזאת בחיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
