כבר לא יודע

"עברתי על המצגת שלך, בואי אליי למשרד בשעה 14:00 להערות, נסגור את זה"

זה המייל שהיא קיבלה

ראתה אותו בזמן הפסקת פיפי והתחילה לחשב את הזמן לאחור

הבוס שלה, החצוף הזה. 

היא שנאה שהוא קורא לה ב-14:00. אחרי ארוחת צהריים, כשהבטן בחוץ והיא מרגישה שזאת השעה שהיא הכי פחות נחשקת בה

אבל הוא, הוא חשק במוח שלה, באינטלקט, לא באמת עניין אותו אכלה לא אכלה. רק צריך לשבת על מצגת. 

כשיצאה מהשירותים העבירה מבט חטוף במראה. אסוף או פזור? מממ ברור שאסוף. ומה היא לבשה היום, אם רק הייתה יודעת שיש לה פגישת עבודה איתו הייתה משקיעה יותר. 

אבל לא השקיעה, כי לא ידעה. טוב, הוא יצטרך להסתפק במוח שלה, באינטלקט. 

פעם הבאה אגיע לעבודה בחוטיני, חשבה לעצמה, לכל מקרה. 

בהפסקת הצהריים אכלה זריז, והלכה למשרד, הקדימה. 

היא ידעה שאסור לה לשבת בכיסא הבוס. רכושני שכמוהו. סגרה את התריסים, וגם את הדלת, חיוך ממזרי השתלט על פניה

כל כך אוהבת את העבודה שלה. 

הוא נכנס בשתיים וקצת. מנופח מביטחון עצמי, מת על זה שהיא מצייתת. ידע שלא תשב בכיסא הבוס. 

"את יודעת שאין לי באמת על מה לעבור אתך"

"לא שלחתי לך שום מצגת, אז כנראה שאני יודעת"

"חוץ מאשר על השפתיים שלך"

"לא צחצחתי שיניים ואכלתי סלמון, בחירה שלך"

"לא כזה אכפת לי", הוא התקרב מאותו כיסא בוס שמביא לו סקסאפיל, לכיוונה