כבר לא יודע

אנחנו בדירה שלי.

אני והחברים.

הם רוצים לבטל כרטיסים להופעה בגלל הקורונה.

מבקשים ממני שאעשה את זה.

אני מציע שאחת מהחבר'ה תעשה את זה

לא כי אני מקטין ראש, אלא כי פעם אחרונה שביטלנו כרטיסים היא הצליחה טוב ממני.

אנחנו על המיטה. את שוכבת לצידי. משחקת לי בשיער. אנחנו מקניטים אחד את השניה. קצת מפלרטטים. היד שלי על הרגל שלך מתחת לשמיכה. היד שלך על השיער שלי. את מקשיבה לשיחה שלי עם החברים ואני אומר לך שיום אחד תכירי את כולם.

את צריכה להחליף לפיג'מה או משהו, אני מציע שתחליפי פה ולא אסתכל. את אומרת שאני מצחיק וקמה לכיוון הדירה שלך. כמה נוח שאנחנו גרים בדירה מפוצלת ולכל אחד יש את החלק שלו. כמה נוח כשלא חייב לסגור את הדלתות שלנו ואפשר לחיות לכאורה בדירה אחת ענקית בתל אביב. את עוזבת את החדר ואני אחרייך. בדרך פוגש לקוחה משום מה שגם באה אליי לדירה. עוזר לה במשהו.

רצים קדימה

אני בצבא

מילואים כנראה

רץ לכיוון המסדר

המסדר באווירת שכונה, לכן אני מסיק שזה מילואים. פלוס כולם מבוגרים כמוני ולא נראים סדירים.

אני מאחר למסדר, זה לא אופייני לי

מנסה למצוא את מקומי ולא מצליח, גם זה לא אופייני לי

בסוף נעמד ליד חבר טוב

חבר אחר מביא לי משקפי תלת מימד. שכונה כבר אמרתי?

שעון מעורר.

חלומות צלולים זה טוב לנשמה

וכעת

מדיטציה