כבר לא יודע

לא משנה מאיזה גיל אני הולך אחורה אני יודע להגיע שתמיד נמשכתי לנשים/בחורות/בנות (תלוי בגיל שלי כמובן).

מגיל צעיר מאוד היו לי קראשים. כשאני אומר צעיר אני מתכוון צעיר.

כשהייתי בן 6 הייתה ילדה חמודה שהייתי אוהב, מאוד אוהב. היא הייתה הקראש הראשון שלי.

בגיל 8 אני זוכר שהמורה העבירה חבר מלידי והושיבה לידי... בת! שני קראו לה, ואני ממש זוכר שכל הגישה שלי השתנתה. כלומר הרגשתי את ההבדל בין לשבת עם חבר מזיע מכדורגל לבין לשבת עם ילדה שנעים לי לידה. ממש זוכר את זה.

בגיל 10 התחלתי באופן רשמי (או יותר נכון ילדים בכיתה התחילו) את גיל ההתבגרות. אני זוכר את מלכות הכיתה שכולם רצו להיות חברים שלהן. אני זוכר את ה-מלכה שאני בכלל לא התלהבתי כי היא הייתה סתומה כמו נעל בית אבל כן התלהבתי מהמראה שלה. ואני זוכר את המלכה השנייה שהצעתי לה חברות והיא התחמקה ממני באלגנטיות, אבל הכי אני זוכר את ההיא שהייתה חכמה ממש ובכלל לא עניין אותי איך היא נראית אלא רק רציתי להיות בחברתה כל הזמן, כל הזמן.

ואז עברתי לתיכון ושם הקלפים התערבבו. לרעתי.

שם הבנתי כמה אני אחר. שונה. כמה הרבה יותר מעניין אותי להיות חבר מאשר להיות לאבר. כמה לא עניין אותי להתחיל.

עד שהגיעה מ.

מ הייתה הקראש השלישי שאני יכול לזכור. ומה אהבתי אצלה במיוחד? ניחשתם נכון, לא את המראה כמו את המוח. עד שהיא גם נפנפנה אותי באלגנטיות.

ובנות השכבה חלק עניינו אותי יותר, חלק פחות. וגם א הגיעה שהייתה כזה חצי קראש נגיד, וגם אצלה הרבה יותר עניין אותי לדבר איתה מאשר לעשות איתה דברים.

בצבא הקלפים שוב נטרפו. לרעתי.

שם הייתה רק אחת שיכולתי לשים עליה את העין, אבל אותו סיפור, לא את היד. גם כשהיינו ממש קרובים לנשיקה. לא עשיתי את הצעד, לא כי פחדתי (טוב, אולי קצת כן) אלא כי זה לא עניין אותי (אולי זה כן עניין אותי). אבל היא הייתה היחידה. כלומר היו עוד כאלה שהיו נעימות לי בעין, אבל אף אחד לא הייתה נעימה לי במוח, לפחות לא כמוה.

ואז השתחררתי. תרתי משמע. כל הקלפים התערבבו שוב, והפעם לטובתי. פתאום העולם נפתח לפניי

ילדות כבר הפכו לבחורות, בחורות לנשים, התנסיתי, עשיתי דברים, שלטתי, נשלטתי, הייתי, עשיתי, נעשיתי. אבל שום דבר לא היה זה. חוץ.. מובכן, מספר הבלחות כאלה ששוב עניין אותי הרבה יותר המוח והרגש מאשר הידיים והרגליים והגוף.

בהתחלה קראתי לעצמי סאפיו, אבל אז הבנתי שזה לא מדויק במיוחד.

והמשכתי להשתעשע בדברים ולהתנסות מבלי להרגיש שזה זה. וסימני שאלה התחילו לצוץ. ולמה הוא נשאר רווק תמיד? ואיך זה שהוא יוצא לדייטים כל הזמן וזה לא זה? והרי יש בו קסם, אז איך הוא תמיד נשאר לבד? שאלות שעלו בסביבה עלו גם אצלי מן הסתם, ובסוף בסוף בסוף בשלהי גילאי ה-20 החלטתי לפתוח את זה בטיפול...

והקלפים, מה אני אגיד לכם, נטרפו לרעתי. למה? כי המטפלת ניסתה לדחוק בי להיכנס למערכות יחסים. לסטוצים. ליזיזויות. אף אחת מהן לא שאלה את עצמה או אותי האם יש פה משהו עמוק יותר. לא. המסקנה ברורה - קשה לך להתחבר רגשית, אז תתאמן על זה. עד שהלכתי לסקסולוגית.

ההליכה לסקסולוגית הייתה תירוץ טוב כשאמרתי לפסיכולוגית שאני לא באמת יודע מה קורה איתי בזמן יחסי מין. שיש לי מן דיסוציאציה (מבלי לזלזל כמובן!), כאילו עברתי טראומה כלשהי. אז היא הציעה שאבדוק רפואית שהכול טוב. מה אני אגיד לכם, הצעת המאה. אז הלכתי לסקסולוגית רופאה שאמרה לי - אבאל'ה אם הכול תקין אצלך פיזית, יש לך זקפה כשצריך, אין לי מה לעשות אתך, לך לסקסולוגית רגשית.

אז הלכתי לסקסולוגית רגשית והיא... בפעם הראשונה בכל חיי, היא הייתה הראשונה שזרקה את זה שאולי אין לי בעיה. שאולי אני לא מעוניין בזה וזה בסדר. אחרי הלכתי לעוד מטפלת ששוב ניסתה לדחוק בי להיכנס למיטות. וזה לא עבד מן הסתם. זה לא עבד. הרגשתי שאני בטיפולי המרה (מבלי לזלזל כמובן!), שדוחקים בי לעשות משהו שאני לא מעוניין בו או לא רוצה אותו או לי צורך בו. אז נפרדתי ממנה
אגב, למה לא נשארתי אצל הסקסולוגית הרגשית? היא לא רצתה לטפל בי. אמרה שאין לי בעיה מינית אז אין לה לעשות איתי.

ואז נתקלתי במונח של דמיסקסואליות ו... מה אני אגיד לכם, זה מעניין, מעניין ממש.

כלוא באמצע בין ה אמיניים לבין המיניים. נהדר ממש.

על אתרי הכרויות ויתרתי כי בכל פעם שאני פוגש במישהי היא רוצה לזרוק אותי למיטה (כן, כן, צרות של עשירים או צרות של אלה שעפים על עצמם) אבל זה לא מעניין אותי, וברגע שזה לא מעניין אותי זה עלול לפגוע בה. וללכת בקצב של תיכון או קצב איטי מאוד כדי להתחבר רגשית ומשם מינית זה משהו שלדעתי אני פחות אמצא את זה באתרי הכרויות "רגילים".

אז פתחתי מחדש את טינדר ובאמבל וכתבתי שם באותיות קידוש לבנה שאני דמיסקסואל ושיבררו מה זה לפני שידברו איתי כדי שלא תהיה פגיעה. האם זה יעזור? עד כה לא נראה ככה. וצריך לדבר על הפיל שבחדר, אין מה לעשות, אי אפשר לקיים מערכת יחסים כשלא מתואמים באחד הדברים הכי בסיסיים - יחסי מין.

האם אמצא את המכסה לסיר שלי? ימים יגידו חברים וחברות, ימים יגידו

סוף.