כבר לא יודע

כשהייתי ילד הייתי באיזשהו שיעור שלא היה חלק מתוכנית הלימודים. איכשהו ממש אהבתי את השיעור הזה, זה היה שיעור עם הרבה לוגיקה וחידות ושכל ואהבתי. המורה (שהייתה כנראה סטודנטית, כי הייתה צעירה באופן חריג מהמורות שלנו) פרגנה לי ממש ואני כל הזמן דאגתי להזכיר לה על דברים נוספים שמגיע לי פרגון. אחד החברים שלי קרא לי שוויצר והוא לא אהב את מה שעשיתי שם. אני במודע ממש נפגעתי ממנו, לא ראיתי אותו, ראיתי רק את עצמי, בדיעבד אני יודע להגיד שנפגעתי כי בתת מודע לא הוערכתי.

ההורים שלי יספרו לכם שהם כן העריכו אותי, אבל זה לא נכון. הם העריכו שעשיתי מה שהם רוצים, לא הייתה הערכה ממקום אובייקטיבי, נטו מהפריזמה של מה שמשרת אותם. אם הייתי מקבל במבחן מתחת ל-100 הייתי חוטף שטיפה, וזה לא שהשטיפה הייתה "בצחוק" של חה חה חה לאן נעלמו הנקודות. לא. זאת הייתה שטיפה רצינית, כולל הפעם ההיא שקיבלתי הכי גבוה בכיתה, והמשפט של ההורים שלי "לא מעניין אותנו שאתה ראשון בכיתה, עדיין לא קיבלת 100". אני זוכר שפעם חבר שאל אותי שאם ההורים שלי יגידו שאני יפה, האם זה ייחשב מחמאה או שאני שומע את זה ביום יום, נחשו מה הייתה התשובה שלי. למעשה מעולם לא שמעתי כמה אני טוב, או יפה, או חכם, או חרוץ, או מגדיל ראש. לא כן שמעתי המון על כמה אני עקשן (בקטע רע), כמה אני לא חושב על אחרים, כמה אני לא 100, כמה אני פראייר. זה כן. מי כן העריך אותי? הסביבה החיצונית. חברים. מורים. אני זוכר את הפעם ההיא שהמורה לשל"ח רצה לקחת אותי עם קבוצה של ילדים שכבה מעליי לסדרת טיולים, שזה הכי מפרגן ויפה מצדו. ואני, אני לא הצלחתי להכיל את ההערכה הזאת. ברחתי משם כל עוד נפשי בי, לא ידעתי מה לעשות עם זה, לא הכרתי את האופציה שבה מעריכים אותי.

חזרה לכיתה ה.

אותו חוג שאני ראשון בו. אותה מורה/סטודנטית שמעריכה אותי, אותו אני ש"שוויצר". אותו חבר שלא מכיל את ההתלהבות שלי. לא סיפרתי להורים שלי את זה. למה? הם היו מוצאים משהו שלילי ולוקחים את החוויה שלי.

בכלל הרבה פעמים הלכתי למקומות/אירועים/חברים בלי לספר להורים כי פחדתי (עד היום) משיפוט. למשל הפעם ההיא שארגנתי לחברים שלי הנחה בקולנוע והלכנו לראות סרט יחד. איזו אופוריה הייתה לי אז! ההורים שלי לא מכירים את הסיפור הזה. אני זוכר את הפעם ההיא שלמדנו משהו בשיעור כלשהו ורצתי הביתה לשאול את ההורים שלי אם הם מכירים את זה. והם לא. איזה חגיגות עשיתי ברחבי הבית. ניצחתי את ההורים שלי. ניצחתי את העולם. הייתי גאה בעצמי (הם לא).

חזרה לעולם המבוגרים.

למעשה כשאני מנהל את עצמי מול אנשים, מה אני מחפש מהם? הערכה. בבית אני לא אקבל אותה וזה מה שמנהל אותי. בכל מקום. מקומות עבודה, דייטים, חברים, שיחות עם ספקים, שיחות עם לקוחות, כל מקום, כל אירוע, כל בילוי, כל תגובה שלי פה, כל הודעה פרטית, כל הודעה פומבית - הכל בפריזמה של "האם מעריכים אותי" או "איך אפשר לעשות שיעריכו אותי", לשם החיים שלי לקחו אותי.

פעם הייתה לי בוסית שאמרה שהדרך הכי טובה לאפיין אותי היא שאני פוליטיקאי. אני יודע היטב להוציא את כולם סביבי מרוצים. מומחה בלהגיד את המשפט הנכון, את המילה הנכונה. היא לא מבינה מאיפה זה מגיע. היא לא מבינה שזה הכול בזכות ההורים שלי. זאת הדפיקה הכי גדולה של ההורים שלי. זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהם (אני יכול לספר לכם על עוד יתרונות של הדבר).

ואיפה ההורים שלכם דפקו אתכם?

תודה שקראתם, תודה שאתם עוקבים:)

סוף