בסבבה, כמו הליקופטר

אבא בא הביתה כולו חיוכים. "אבא, תראה את הפלייסטיישן החדש!" "יפה, יפה," "אבא, תראה איזה קליפ מגניב!" "יפה, יפה," "אבא, היום זיינתי בפעם הראשונה!" "יפה, יפה," הוא נכנס למטבח וליטף את קופסת העוגיות, ואז הוציא בעדינות עוגייה וכירסם אותה לאט-לאט. "אבא, העוגייה הזאת מורעלת!" "יפה, יפה," הוא ישב וצפה בטלוויזיה, וגיחך לעצמו בשביעות רצון. "אבא, למה אתה שמח?" "סוף-סוף זה קרה." הוא אמר, ונאנח בהקלה. "מה קרה, אבא, מה קרה?" "קניתי מכונית." "קנית מכונית?!" אני ואחותי רצנו לחלון והסתכלנו לחצר, אבל לא הייתה שום מכונית. "איפה החנת אותה, אבא?" "אצלי בכיס." הוא אמר. הבטנו בו משתוממים. "רוצים לראות את המכונית החדשה של המשפחה?" הוא שאל. "נו," אמרנו, והוא הוציא מהכיס מכונית בגודל של קופסת גפרורים, והניח אותה על השולחן. אני ואחותי פרצנו בצחוק, "מה, זו מכונית צעצוע!" "זו לא מכונית צעצוע, זו מכונית מתנפחת," אמר אבא נעלב. "אי-אפשר לנפח מכונית," אמרתי, ואחותי כבר הלכה לחדר השני בחוסר עניין. "אפשר, אפשר. יש לי משאבה במחסן." "סתם שטויות," אמרתי, ולא דיברנו על זה עוד באותו היום. 

למחרת אבא קם מוקדם והתכונן לעבודה. "יש לך כסף לאוטובוס?" שאלתי אותו. "אני לא נוסע באוטובוס," אמר אבא, "אני נוסע במכונית." "איזו מכונית?" "המכונית שקניתי אתמול." לקח לי רגע להיזכר - "המתנפחת?" "כן." אני פרצתי בצחוק. הוא שם את המכונית הקטנה בכיס, לקח משאבה, ויצא מהבית. אני עקבתי אחריו דרך החלון. הוא שם בחצר בחנייה את המכונית הקטנה לשולי הכביש, חיבר אליה את המשאבה, והתחיל לנפח אותה. לתדהמתי היא אכן התנפחה וגדלה. -אי-אפשר לנסוע בדבר כזה...- חשבתי לעצמי. כשהמכונית הייתה בגודל של מכונית טיפוסית, הוא שם את המשאבה בתא המטען, נכנס למכונית ונסע. הייתי כל-כך המום.