בסבבה, כמו הליקופטר

לא מרשים לי, לעזאזל, להשתין על עצמי,

למרות שזו מהות האושר הצרוף

אז אני נאלץ כמו כל המשעממים, האפורים,

להשתין, לעזאזל, באסלה של השירותים!

מה חטאתי שככה מגיע לי בחיים האלה?

אני ילד טוב, אני ילד טוב,

אני עליתי לתורה והקשבתי למורים,

ואפילו, לא תאמינו, כיבדתי בנות,

אז למה לעזאזל זה קורה לי, למה?

אני מרגיש כמו אישה שעברה הפלה

אני מתעסק עם מה שאני מתעסק ביום-יום,

כולם כותבים, את לא היחידה

וכשאני מגיע למסך הזה של המחשב לראות קצת סאדו,

זה סאדו מהסוג הירוד ביותר

לא ככה עושים סאדו, טיפשים!

מתנהגים כמו ילדים קטנים,

זה עצוב ובא לי לבכות

אני מרוויח את לחמי בעבודה קשה,

כל יום אני קם בבוקר עם הזריחה,

והולך לישון בשקיעה

זה לא חיים!

אני רוצה חיים מסודרים!

ואת באה אליי עם החתול שלך והזנב שלך,

ואומרת שאני צריך לאהוב את המוזר

בטח שאני צריך לאהוב את המוזר,

אבל המוזר לא יפה לעין,

ואין לי סיבה להישאר

הם מעמיסים אותי כאילו הייתי חפץ לקרונות משא,

ומסיעים אותי ברכבת העמק בכל רחבי המדינה

כולם עומדים בצד, צוחקים עליי ומצביעים,

ואני עשיתי בסך-הכול את מה שכולם עושים,

כלומר מה שעושים אנשים לא משועממים

ואת מסתכלת בחלון על זריחה גדולה,

ואומרת שאני צריך להישאר עוד שנה

עוד שנה ועוד שנה, זה לא נגמר

אנחנו לא זקוקים לזמן, אנחנו זקוקים לנחמה

אבל היקום האדום לא אוהב אותנו,

כי אנחנו משחקים בו בקצות האצבעות,

ואת לא מוותרת על האפלה שבך,

אני לא יכול לראות את השמיים מחשיכים,

זה גורם לי לבחילות

אם היא הייתה אומרת לי שזה פשוט וזהו,

שהכול גלוי וידוע ואין ממה לחשוש

אם היא הייתה מבתרת את חוסר הוודאות,

ומגרשת את העננים החוצצים בין האדם לאופק המרחבים

אולי אז הכול היה נראה כמו שאמור להיראות, ולא היו משחקים

אולי אז אפשר היה להגיד שיש ביטחון במילים.