בסבבה, כמו הליקופטר

כמו שהיא אמרה - אני הולכת ממך. היא אמרה את זה בהקלה, כאילו היא משתחררת ממני לחופשי, כאילו הייתי לה למעמסה. אבל זה בסדר, אני אומר, שתלך, אם זה עושה לה טוב. אם יש מישהי אחרת ש-כן טוב לה איתי, אני אמצא אותה והיא תמצא אותי, והכול יהיה סבבה, היא לא האישה היחידה ביקום. לא. 

ישבתי פיניתי את שולחן הכתיבה שלי מ-כל הניירות והרישומים הישנים, יש לי זמן לכתוב מה אני באמת רוצה. כבר שכחתי ממנה, ואני לא מתגעגע, אבל היא כמו ילדה קטנה מחכה לי מ-עבר לפינה, כדי לראות אותי סובל ומתייסר, ומתחנן שהיא תחזור או משהו. היא זו שלא משחררת, למרות שהיא הכריזה שהיא רוצה להשתחרר. היא רוצה טפיחה על האגו, "כמה רע לו בלעדיי, כמה הוא מתגעגע," כאילו יש בה משהו שאין בנשים אחרות. אני בכלל לא מתייחס, "מה הוא אומר עליי?" היא שואלת חברות וחברים שלי, "לא מדבר עלייך, לא אכפת לו," וכואב לה, למה? היא רצתה להשתחרר, אבל היא רוצה להרגיש מיוחדת כאילו איבדתי משהו יקר, כאילו היא יקרה.

עכשיו היא מתקשרת, "איך אתה מסתדר?" אני מסתדר מצוין, אני אומר לה, כמו שהסתדרתי מצוין כל הזמן.