בסבבה, כמו הליקופטר

בוא כמו שאתה,

תוריד נעליים, תקפוץ על המיטה

נראה ביחד כדורגל וסרטים מצוירים

נאכל הרבה מאנצ'יס ובוטנים

ואל תדבר איתי על האישה האחרת,

שהשארת בבית לטפל בילדים, ולחכות

גם אני מחכה לך כל יום שעות

אם יש סוד בחיים - אני אגלה לך אותו

אתה זוכר את שנות התשעים...?

תמיד כשנשרפתי בשמש כשהערמתי שעורה בשדות חשבתי עליך

כי למה בכלל היה כל הסבל וההיסטוריה של המין האנושי שלי?

כשהיא מתופפת עם אצבעות חטובות בקצה השולחן,

ומסתכלת בי-בך כאילו יש על מה לדבר

היא כמו הפכה גבר,

רוצה לקחת אותך לטיול במכונית בכל הארץ,

מוטלים זולים ומזללות דרכים,

ולעשות את הצרכים לצד הדרך,

לצחוק מהעקיצות של היתושים,

ולהגיד למה לא לקחתם כדורי לעיסה נגד צרבת,

והשלשול הזה פשוט הורג אותה

ואתה תצחק, והיא ידעה שתצחק,

הרי לכן בחרה בך,

ואתם תעשו סקס במושב האחורי בתוך השדה,

ואיזה שפן ירחרח סביב המכונית

"קח גזר, חמודי, אתה רעב?" היא תגיד,

ותאכיל אותו כמו תינוק, והוא יברח,

"למה הוא בורח?" היא תגיד באכזבה כמו ילדה קטנה

"מה אתה צוחק, הוא היה חמוד."

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

עברו כמה ימים מאז עברתי פה לאחרונה,

ושום-דבר לא השתנה

אותם חצוצרות בוואדי,

עם אותם קרוסלות שמסתובבות מעצמן,

וילדה קטנה בוכה ליד המגלשה

אמרתי נעשה מסיבה, על האש,

נזמין את כל השכנים, וגם את הילדים שלהם,

נפתח שולחן עם חמוצים, קבב וצ'יפס,

ונאכל עד שלא יהיה לנו מקום בבטן

אבל הם סגרו את הגן עם גדר תיל מחושמלת,

והעמידו שלט ש-פה יוקם כור גרעיני,

לספק חשמל לכל תושבי השכונה,

ושאף אחד לא ינסה להיכנס,

כי המקום ממולכד

מיד עקרתי את השלט,

וקרעתי את התיל,

והלכתי בשדה המוקשים,

כשניצוצות של חשמל מתפוצצים סביבי,

ומ-כל עבר מתפוצצים מוקשים

אבל הצלחתי להגיע אל השירותים הניידים,

ואז השתנתי.

בסבבה, כמו הליקופטר,

לרדת למחתרת, לסובב את הפלופלור בתוך בניין נטוש,

ולשמוע אותו מתרסק ונאבק על תנועתו,

כשהוא מוטח שוב ושוב בכנפיו אל קירות הבניין הרחב

פעם היו בבניין הרבה חדרים,

גם מגורים, גם משרדים,

אפילו כמה חנויות ובתי-מלאכה,

אבל אחרי המלחמה הרסו את כל הקירות,

חוץ מאת הקירות החיצוניים

הרחיבו את הפתחים ופתחו את הגג,

לאפשר תנועת מסוקים

המקום היה מטרה להפצצות בלתי-פוסקות

של אויבים קדומים, ולכן ננטש,

כי לא היו מספיק משאבים וכוח אדם,

כדי להגן על מקום שלא ראוי למאמץ הגנתי גדול,

יחסית לתועלת שבו

נרקומנים לפעמים ישנים בו,

ומבעירים מדורות עליהם הם צולים ארנבים

אבל לעיתים קרובות מבריחים אותם הליקופטרים,

של ספקי סמים ונשק בלתי-חוקי,

שמשתמשים במבנה הנטוש הזה כמנחת,

ובסיס ארעי

ההליקופטר איבד את הכנפיים,

נחבל והתפוצץ בבוהק מרוח כתום,

בתוך הבניין הנטוש

ומיקו ראה איך נשק וחומרים בשיווי

מאתיים אלף דולר, עולים בלהבות,

יחד עם "טייס" ההליקופטר שחשב שהליקופטר זה מטוס,

והאנשים שהיו איתו בכלי המעופף,

ביניהם מאפיונר יהיר ושחצני שכינה את עצמו טוני,

על שם הדמות הבדויה "טוני מונטנה",

והיה לו חלום לקנות אי ומשם להקים אימפריית פשע

זה כבר לא יקרה יותר.

עייפתי מהזמן העצל שזוחל בנתיב הצהוב

ללא כלום כמעט

מתנחשל בלולאות נחש את השדות

המצהיבים בנחושת דבש מתפשט

כמו קורי עכביש על פני הנפש

ששחטו עד מוות

ולא נותרה טיפת חיים אחת ממארת

לעולם כזה, ל-מה שבתוכו

עייפתי מלנסות להתנצל על דברים

שאין לי סיבה להתנצל עליהם

וכל הימים הריקים החשוכים

השטוחים כראי, שלא רואים בהם דבר

מלבד את צללית השמיים

והם ריקים

עייפתי מלבוא וללכת ולחזור

ולגלות ששום-דבר לא משתנה,

לא משנה, לא מחזיר הדים,

לא משנה זוויות

טמון באותה מלכודת דבש, מלכודת פתיים

מלכודת בה הנמלים אוכלים.

אני אשתה לי טרי-לה-לה,

כל הדרך ל-לה-לה-לה

ואקנה הרבה לי-לי-לה

כל הדרך לטרי-לו-לו

ויהיה לי הרבה לה-לי-לה-לו

כל הדרך ל-פיקי-פיקי-פו.

נותנים לי כדורים שמשמינים אותי

עוטפים אותי במלא רוק שיוצא להם מהפה,

כשהם משבחים אותי כמה אני טוב,

כשהם מחפים על יחס מחפיר אליי בעבר,

ומנסים לפצות

אני לא קונה את זה

אני לא מתנקם, אבל גם לא סולח,

אני זוכר טוב-טוב כל אחד ואחת

ואני נשמר לפני שיתהפכו לו הפנים,

והוא יהיה שטן שוב

בינתיים החטאים שלי אוכלים אותי,

ואפילו האהבה לא ממש מנצחת

מי יודע מה עשיתי למי,

למה ומתי,

והוא עדיין זוכר את זה

גדלתי בחברה של עבריינים,

שאיימו לא פעם על חיי,

וגם עכשיו הם עושים לי טובה שאני חי, כאילו

לא קל להיות האיש הרע,

שלא ידע בכלל שהוא רע,

ולובש את חליפת הרוע מרגע לידתו,

בלי שידע את זה בכלל.

אני לא יכול להיות כאן בצורה כזאת,

אני נוסע אל המאדים, אל העתיד,

בו אני יכול להיות מה שארצה,

מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה

החדר הקטן עם המחשב,

שאני קשור אליו בשלשלאות,

מיצא את עצמו

אני הולך מכאן, אני טס,

בחללית מהעתיד

אני אוהב את כולם, אבל הם לא אוהבים אותי

זו לא אשמתי,

ואני עדיין אוהב למרות שהם לא

ונמאס לי להיות שק החבטות של התסכולים הקיומיים שלהם,

אני הולך מכאן, אני טס מכאן,

למאדים

לנמל התעופה המזוין במאדים,

ושם אני אמצא לי בית עם גינה,

ואגדל גרניום

אני לא צריך אתכם, אנשים כפויי טובה

אני לא אשאר כאן למות!

אני הולך, אני שומעים?

אני הולך מכאן!