בסבבה, כמו הליקופטר

מתחילים במילה, לאן זה זורם. אני מתחבט בבעיות של עקרונות של אחרים, לא שלי. אנשים עושים כל מיני דברים מאחורי הכתלים, אני לא יודע מה. אני שומע אותם הולכים בקירות, ומתחפרים מתחת ליסודות של הבתים כמו מחבלים מתאבדים. אני לא יודע מאיפה הם באים. הם יכולים לבוא מעבר לקיר, או מארץ רחוקה. הם יכולים לבוא בשקט ובערמומיות, או בשאון גדול. או שזה רק הראש שלי שמדבר, ורוקם דברים שלא היו ולא נבראו. התעוררתי ושתיתי אקסל, יותר מדי אקסל, גם שתיתי קולה ולקחתי את הכדורים שלי, וגם חרבנתי. שמעתי את הדיסק ההוא, והזה, וניסיתי לשמוע ג'אז וביטלס. רק השירים הישנים והמוכרים איכשהו מצליחים להרגיע אותי. הקאתי, הקאתי הרבה מיצי קיבה, ואת העיכולים של הדגים של אתמול, אבל לא הקאתי את הכדורים, כי בלעתי אותם יותר מאוחר. ניסיתי לשבת מול החלון ולהירגע, אבל הפכתי עצבני יותר, ולא היה לי נוח על הכיסא. ניסיתי לעשן את הסיגריות שתמיד אני מעשן, אבל הן כל-כך מגעילות, וגם חלשות מדי. והראש שלי הרגיש הפוך, היו לי שברי רסיסי מחשבות קטנים שנלכדו מ-כל מיני מקורות מידע, אבל אני לא מצליח לחבר אותם לתמונה שאפשר להבחין בה. עכשיו השמש זורחת, הכדורים בדם, ואני מנסה להירגע, ורוצה לקחת את הדברים הרבה יותר לאט, עד שהראש שלי יסתדר עם עצמו, ויישב בשלום עם הלב, אולי. אני לא מכיר את התפיסות הישנות שלי, ואת הצורה בא ראיתי פעם את הדברים, כי כל הדברים האלה מזמן נגמרו. הם התמוססו בשנים האחרונות, בעיקר מאז אימא הלכה, התמוססו לאט-לאט-לאט. כלום לא נשאר כמעט. זה כאילו אני נמצא בעיר רפאים שפעם הייתה הבית שלי, וכל הבתים קרועים וחשופי דירות דרך הקירות ההרוסים. כל הכבישים התקלפו מהאספלט, ולא נשארו יותר רמזורים ותמרורים, והשלטים עקומים ומעוותים. מלאים אבק ופיח. שום-דבר לא נשאר כמעט ממה שהייתי פעם, יצרתי את עצמי מחדש. הקשר בין הלב למוח נותק, או שהם בכלל כבר לא מדברים באותה השפה. מי שנותן את הטון זה הראש, שמחשב חישובים שהלב אמר לו פעם, והמוח זוכר. אבל הלב כבר לא מדבר, הוא רק דופק לפעמים מתוך שיגעון, מנסה להגיד שגם הוא פה, אבל אין לו מה להגיד ומה להרגיש, רק המוח זוכר מה הלב אמר לו פעם, ומנסה לעקוב אחרי זה, כדי שהלב לא ימות סופית, חס-וחלילה. הראש יודע מה הלב היה אומר לו היה יכול לדבר. אבל ראש לא יכול להרגיש, רק לחשוב ולחשב ולזכור, ואני לא זוכר ולא מרגיש את הרגשות שהיו פעם. הלב שלי מת, הלב שלי גוסס, מת, זקוק להחייאה. והראש מבריק ומטורף. 

מספיק עם זה, אני חושב שזה מספיק,

אל תאכל יותר קציצות, זה מספיק,

מספיק לאכול קציצות, די עם הקציצות,

לא לאכול יותר קציצות, תפסיק כבר,

תפסיק כבר לאכול קציצות, 

אכלת יותר מדי קציצות, אל תאכל יותר קציצות,

מספיק לאכול קציצות, לא טוב לאכול הרבה קציצות,

יש דברים אחרים חוץ מקציצות, 

אם לא תפסיק לאכול קציצות - אני אעשה ממך קציצות,

די עם הקציצות, אל תאכל יותר קציצות,

אתה אוכל יותר מדי קציצות,

כמה קציצות כבר אכלת? אני חושב שמספיק עם הקציצות,

תפסיק לאכול קציצות, אל תאכל יותר קציצות,

יש דברים אחרים חוץ מקציצות, מספיק עם הקציצות,

תפסיק לאכול קציצות, מספיק ודי עם הקציצות,

זהו - אין יותר קציצות.

כן, אנחנו בני-זונות לתפארת

יש לנו את כל הסיבות לשבת באמבטיה של ריבת חלב,

ולצבוע את הפנים באבקת סוכר

העורמה מתחפשת ומשתמשת בעצמה לטוב,

והיא עצמה לא מאמינה על השינוי,

ועוד יש צחוק של ציניות ניתז משיניה,

אבל היא אומרת שהיא לא יודעת למה היא עושה את זה

"כנראה זה הדבר הנכון... שיהיה,"

והיום עצוב, אבל זו לא אשמת אף-אחד

מי שלא הייתה לו זכות ומצא את הפתח לחכמה,

זה ניטל ממנו מיד, לפני שיחשוב להיות לא חייל טוב

"אבל אתה יודע שהיינו רק לטובתך"

מה כבר אפשר לדעת, באמת

אולי זה נכון, אולי לא,

ואם כן או לא, איך אתם יודעים

אלים מטעם עצמם מסתובבים בחולצות מכופתרות

אני מתנשם בכבדות,

ברור שאין לי יותר מדי על מה לחשוב, וב-מה להתעסק,

כי הורידו את זה מעל צווארי, ועשו אותי ציפור

אני לא רואה אותך בעיניים,

וגם אם אני רואה, אני לא מבין

אבל אתה יודע וגם אני שאני עף גבוה בהרבה מעליך,

כי אני קל-קל-קל

לא יודע לפתור תשבץ, גרוע עד בזיון במתמטיקה,

אני לא יודע איך עובד שלט הטלוויזיה,

אין לי תובנות עמוקות והארות כלשהן מאמנות

תן לי דף נייר ועיפרון, ואצייר לך בית,

עם גג משולש וארובה

מי יודע אחרת

אכתוב בצד שמי "גן חווה".

כשאני נלחמתי על חיי,

הם אמרו שאני רע,

כי לא הסכמתי בשום אופן למות בשקט

עכשיו, כשלא אכפת לי למות,

הם רואים אותי כקדוש.

אם תתחיל להתנצל, לא תגמור עם זה

ככה זה כשנדמה ששום דבר לא חשוב

אנשים חושבים שאם אני כותב ומפרסם,

אני עובד אצלהם

אולי במקום להגיד לי מה לכתוב,

תכתבו במקומי בשמי?

הלכתי לפני, הלכתי אחרי,

בתוך אופניים על החול הרך

השמש בהקה כמו עין מהפנטת,

של מנורת שולחן מנתחים

ילדים מבוגרים עשו יוגה,

עטופים בגדים לבנים דקים

הרוח גבהה לתוך השמיים הכחולים,

ואהבתך לא ניחמה אותי

סגרת את הדלת, השארת אותי בחוץ.

עצוב לראות אותו בוכה,

מלקה את הדמעות

כי באמת העולם אכזר,

והוא בן-אדם טוב

"מתרגלים לשקט," היא אומרת לו,

והוא רואה אותה הולכת ומתרחקת

"מתרגלים לשקט כמו לגוף,

כמו לחרטות, כמו לזיכרונות,"

הוא שמע אותה בוכה,

אבל לא ידע על מה ולמה

זה לא קשור אליו בשום צורה,

אבל בכל זאת הוא קצת שמח שהיא בוכה,

זה עושה לו טוב על הלב

אז הוא פותח פחית בירה,

וחוגג את זה בחפלה מזרחית

"תבכי, נסיכה שלי," הוא אומר באושר,

"וכל העולם יבכה אתך

כי העולם עצוב, עצוב, עצוב,

ובאמת יש הרבה על מה לבכות,"