'הראשון תמיד יוצא מעוך', אני מרגיע את עצמי, ומוסיף טיפה שמן למחבת.
קרני השמש הראשונות טרם הגיעו לחלון המטבח הקטן, אבל לא יכולתי להישאר עוד במיטה. כבר לא נעים לי להעיר אותך עם גיפופים עייפים, ולבהות בך כשאת ישנה מתחיל לשעמם אחרי כמה שעות.
"יא, איזה טוסיק חמוד! איפה החבאתָ אותו עד עכשיו?"
"בוקר טוב, יפיופה!"
אני מסתובב אלייך ומחייך. את שוכבת על בטנך, רגלייך השובבות מונפות באוויר, אגרופך הקמוץ מחזיק את הסנטר, ועל פנייך מבט רענן. גופך מוקף בחלקי הפיג'מות שעטו אותנו אי אז, לכמה דקות. אני לא יכול שלא להיזכר בסצנה ההיא של בריז'יט ברדו, אבל למדתי כבר שלא לפרגן יותר מדי, שלא תעופי על עצמך.
במחבת הקטן יש מקום לפנקייק מיניאטורי אחד בכל סיבוב, אבל יש לי סבלנות.
"הוא היה שם כל הזמן, לא מאוד רחוק משלָך".
"מה?"
"התחת שלי"
"תעשה לי טובה, שנינו יודעים שאין לךָ תחת. זה טוסיק, מה שיש לך"
"מז'תורמת? מהזווית הזאת זה נראה לי כמו תחת"
ביד אחת אני ממשיך לטרוף את הבלילה, ובשניה אני מוחץ את העכוז השמאלי. זה הצליח, את מחייכת.
"שמע, כבר ראיתי תחת או שניים בחיים שלי, ולךָ בוודאות אין אחד כזה."
"ומהזווית הזאת?"
"לא, עדיין טוסיק. יא, איך עשית לי תיאבון!"
הריח המתוק ממלא את הדירה הקטנה. אני תוהה אם הוספתי מספיק סוכר, בזמן שאני הופך עוד פנקייק מוזהב בדיוק בזמן. "סבלנות, זה ייקח עוד כמה דקות. המחבת ממש קטן ואני ל... אח!"
אני מסתובב אלייך, המום.
"את פאקינג נשכת אותי בתחת!"
את יושבת מאחוריי על הברכיים, מחבקת את פלג הגוף התחתון שלי. השדיים צמודים לאחורי הירכיים, הזרועות כרוכות סביב הברכיים, והראש נח על הישבן הדואב.
"טוסיק! לא תחת, טוסיק! והוא טעים בדיוק כמו שהוא נראה"
"אם כבר את שם למטה, בא לך להוציא את המייפל מהמגירה השמאלית?"
אני מלווה אותך לתחנת האוטובוס השוממת, בה אנחנו מתלטפים עד שמגיע הקו שלך. הידיים שלי מכסות את הלחיים שלך כשאנחנו נפרדים בנשיקה.
שנינו לא בטוחים אם ניפגש שוב, ואני תוהה אם רק לי זה לא נראה הגיוני.
נקודה למחשבה מתוך דבריו של נואם הודי, לפני כ-60 שנה, על זוגיות בחברה המערבית:
"האירופאים אינם מנסים אפילו להתגונן מפני יצריהם; הם נכנעו להם כניעה בלא תנאי... הם פותחים את בתיהם לרווחה לביקורים משפחתיים ואומרים לנשים ולגברים - אנא היכנסו ושוחחו ביניכם! והם מקיימים לשם כך גם אולמות מיוחדים, בתי קפה, מסיבות, חגיגות, ריקודים... וכל זה לשם מה? כדי לתת אפשרויות; כדי להרהר באשת הזולת ובאיש הזולת; הם מציגים זה את זה בתצוגה, כדי לגרות ולהתגרות. אצלם - כאשר מתכנסים רק גברים לבד או רק נשים לבד, או רק זקנים וזקנות וכל שאין הגירוי מרקד ביניהם - משעמם להם! אצלם, לא אכפת לה, לאישה נשואה, לקבל מחמאה מגבר זר. להיפך, היא מתפארת בכך. והיא מתביישת כאשר היא זקנה או מכוערת מלמשוך אליה מבטי זנונים.
"וכל כך למה? מפני שעדיין הם מחפשים. עשרים שנה אחרי החתונה עדיין כל גבר הוא בבחינת חתן מחפש כלה, וכל אישה - ילדה בת שש. מפני שעדיין לא השלימו עם נישואיהם, טרם צידקו את דין הגורל שזהו בן זוגם ואין אחר; אינם מקבלים, שזה הראשון והאחרון וזו הראשונה והאחרונה; ואינם רוצים לשפוך את כל הגבריות לתוך כלי האישה הזאת ולקדש את כל הנשיות לגבר זה האחד...
"אם כן, מה פליאה שהם רעבים תמיד? אם בילו את מיטב שנותיהם בחיפושים - מה תימה, שהם מוסיפים לחפש?
"מכיוון שהם אינם מאמינים ביעוד ואינם נשואים כמונו לכל ימי חייהם - אלא רק לפי שעה ועל תנאי שלא יזדמן בן זוג טוב יותר - ממילא אין הם נותנים זה לזו אלא את מחצית אונם ולבם ואהבתם; המחצית השנייה שמורה תמיד לחוץ, לכל הנשים שבעולם, לכל שאר החישוקים, שדמיונם רודף אחריהם ומתעלס עמהם מרחוק..."
מתוך "הודו: יומן דרכים", עזריאל קרליבך (1986, ספרית מעריב).
למה דווקא צעיפים? אוהו, שאלה מורכבת. גם היא בעצמה לא הייתה בטוחה. אולי כי הם מגוננים על הצוואר החשוף מפני רוחות קרות; אולי היא דאגה להסתיר את מחשופה; אולי חשה צורך בלתי מודע להידמות לתלמידת הוגוורטס; אולי היא פשוט קינאה בבעלי הצעיפים, שתמיד נראו לה מאושרים יותר. בכל אופן, דבר אחד ידעה הבחורה בוודאות – חסר לה צעיף, והיא רוצה אחד.
אבל לא סתם אחד. היא חיפשה צעיף מסוים.
ראשית הוא צריך להיות בצבע אדום, כדי שיתאים לנעליים; כל צעיף ארוך יותר ממטר שמונים מסתרבל עם תיק הצד, וכל צעיף קצר מ-1.60 לא מספיק בשביל ליפוף וחצי סביב הצוואר, כפי שמכתיבה האופנה; בשני קצוות הצעיף צריכים להתנוסס פרנזים, כי כך נהוג אצלה במשפחה, אך מלבד הפרנזים על הצעיף להיות חף מתוספות מיותרות פרי המאה ה-21 כגון כפתור, כובע, כיסים או כיתוב (תמיד הייתה לה סלידה בלתי מוסברת ממילים המתחילות באות כ').
יש שיחשיבו את דרישותיה כמוגזמות, ויש שיתפלאו על פתיחותה האמיצה לכל סוגי הבד השונים, אך איש לא יצליח לטשטש את הגבולות הברורים שקבעה.
בוקר אחד, בדרכה לעבודה, שמעה קול בוקע מאחת הסימטאות.
"גברת!"
עצרה הבחורה והופתעה למראה דוכן בגדים שמעולם לא הבחינה בו.
"בוקר טוב גבירתי. יש לי גם חגורות ב-30 שקל. ארנקים... אלה שפה 30 שקל, אלה 40...."
"אממ... יש צעיפים?"
המבחר לא היה מרשים. ארבעה צעיפים כחולים, שניים כתומים, שניים ירוקים, ואחד אדום. מובן שהאחרון הוא זה שצד את עיני הבחורה, שידיהּ חיש הושטו לעברו.
'הייתכן?' תהתה.
משכה הבחורה את הצעיף האדום מהמתלה ובחנה את מידותיו. עשרים... ארבעים... שישים... שמונים... מטר... מטר עשרים... מטר ארבעים... מטר שישים... מטר שבעים... ושתיים, בערך.
"את מסתדרת שם?"
"כן כן, תודה."
היא פרשה מולה את הצעיף בשתי ידיה, וסקרה אותו מימין לשמאל, הלוך ושוב. כפתורים - אין, כיתוב - אין, כיסים - אין, פרנזים - בדיוק באורך הנכון.
נשימה עמוקה.
מה עוד? האורך מושלם, הרוחב נראה סטנדרטי, הבד נעים, לא כבד מדי, לא זקן מדי, לא ילדותי.
לאחר כמה שניות של חיוך זהיר היא החליטה שהגיע הזמן לבדוק איך מגיב הראי. היא מתחה את הצעיף מאחורי עורפה, חצי ליפו...
"יושב עלייך יופי!"
"מה?" נבהלה הבחורה.
"מתאים לנעליים בול. אם את רוצה יש מבצע על כל הצעיפים, שתיים ב-60."
"שניים", תיקנה הבחורה, ומיד הבינה את טעותה. "כאילו לא, אני לא צריכה שניים. כמה עולה אחד?"
"אחד ב-40, אבל כדאי לך לקחת עוד אחד, זה יוצא שאת משלמת עליו רק 20."
"טוב, תודה... אני מסתדרת..."
המוכר המשיך לבהות בבחורה.
"אממ... אחד בארבעים?"
"כן, אבל כדאי לך לקחת עוד אחד, זה במבצע."
מבלי להקדיש לכך מחשבה, החזירה הבחורה את הצעיף האדום למתלה והמשיכה בדרכה לעבודה.
בבוקר שלמחרת יצאה הבחורה מביתה מעט מוקדם יותר מהרגיל. עוד בטרם מצאה את הדוכן הגיעו לאוזנה הקריאות המוּכרות.
"גברת! גברת! בואי, נעשה לך מחיר!"
התקרבה הבחורה למתלה ונרגעה לגלות שהצעיף האדום חיכה לה. היא משכה אותו בעדינות וליטפה אותו ברוך, משל היו חברים ותיקים. האדום עדיין היה אדום, הפרנזים נשארו במקומם, והבד שמר על רכותו.
"בואי, נעשה לך מחיר. כמה אמרתי אתמול? ארבעים?"
"נדמה לי שכן... ארבעים", מלמלה ופתחה את ארנקה.
"יודעת מה, אני מוכר לך אותו בעשרים שקל. בסדר?"
הבחורה השפילה את מבטה אל הצעיף הנכסף.
"עשרים שקל?"
"חמש עשרה. וואלה אני מפסיד עלייך, אבל אני לא רוצה שתלכי ככה בחורף בלי צעיף."
הבחורה בהתה בצעיף, ואז בנעליה, ושוב בצעיף.
"אני לא בטוחה... אני מעדיפה אולי צעיף יותר עבה..."
"שטויות, תעשי ככה שני סיבובים מסביב לצוואר וזה מחמם יופי."
לאחר עוד כמה שניות מהורהרות הניחה הבחורה את הצעיף על הדלפק ופנתה לדרכה.
"רגע! רגע! הנה קחי חינם. מתנה."
הבחורה עצרה לרגע, זרקה מבט אחרון לעבר הצעיף, והחלה בחיפוש מחודש אַחַר צעיף אחֵר, אדום יותר.
לאחרונה חבָרתי בלימודים לשתי בחורות, שבמקרה הן גם כוסיות. אין להן תווי פנים מעוצבים או מושכים במיוחד, אבל כל שאר חלקי הגוף והטיפוח שלהם משדרים מיניות. שתיהן לגמרי תפוסות ולגמרי לא מגרות אותי ברמה האישית, ואין בינינו שום רמז למשיכה מינית או פלרטוטים. אנחנו סתם שלושה ידידים שמסתובבים יחד ברחבי הקמפוס.
עם הזמן התחלתי לשים לב שאנשים כל הזמן בוהים בנו (כלומר בהן), ובאופן כללי מתנהגים לידנו באופן מוזר. לפני כמה שבועות, במהלך אחת ההפסקות, הבחנתי בבחור שנעמד מולנו בזמן שאכלנו. סתם נעמד, בלי שום סיבה נראית לעין, במרחק של 2 מטר מאיתנו. כשצחקנו הוא צחק, כשלחשנו הוא התקרב, וכשקמנו הוא עזב. שאלתי את הידידות מה דעתן, והן התעקשו שלא שמו לב. הדבר חזר על עצמו מאז כמה פעמים, בצורות שונות, ובאף אחת מהפעמים הידידות לא הבינו על מה אני מדבר. במקרים רבים מדובר בקבוצה שלמה של סטודנטים שבוהים בנו בפה פעור ועיניים בורקות.
"מי בוהה בנו? ההם? אתה בטוח?!"
הסיטואציה החוזרת חידדה אצלי שתי תובנות:
א) אנשים מושכים רואים את העולם בצורה אחרת (או שאובייקטיבית העולם שסובב אותם הוא שונה).
ב) מסתובבים בינינו מלא גברים פתטיים אפילו ביחס אליי.
הוא יחבק אותָך מיד עם כניסתו לדירתך, אצבעותיו חיש ימצאו את מקומן על מותנייך. דקה אחת של גיפופים תספיק לכם בטרם יפלו חומות המבוכה ותתרסקו בהקלה על מיטתך. הוא יפשוט את הבגדים שלך בזה אחר זה, ישכיב אותך על גבך, יפשק את רגלייך ויתחיל לעסות במיומנות את כפות רגלייך הרפויות. הוא ינשק בעדינות את קרסולייך, ומשם שפתיו ירפרפו בסבלנות כל הדרך אל חלצייך הלוהטים, בעשרות ומאות נשיקות מעריצות. במשך דקות ארוכות הוא ינשק במתינות את האזור הרך והמופלא שבשני צידי הירכיים, ויביט בך מתיסרת מעונג, עד שלפתע תתחבי את ראשו עמוק אל בין רגלייך.
כך זה מרגיש, תִזָכְרי. מגע שפתיו על שפתייך הרטובות ירפה באחת את כל שרירי גופך. הוא ינשק את הכוס המתוק שלך בלהיטות, ועם הזמן הנשיקות יהפכו למציצות ויניקות ממושכות. ידך האחת תשחק בשדייך, בעוד השנייה תאחז בתלתליו הפרועים ותכוון את פיו אל מחוז חפצך.
הלשון המחוספסת שלו תעבור הלוך ושוב לאורך השפתיים הפנימיות שלך, תוך עיכובים מתוזמנים על עיקולי הדגדגן. הגוף שלך כולו יזיע ויתפתל. רגלייך יחלו להיסגר על ראשו, והוא יגביר את קצב העינוג. ידיו יושטו קדימה וינעלו על שדייך.
רטט עז יעבור בכל גופך המתפקע, בגל שיחל מהחזה ויסתיים בבהונות רגלייך. עוד רטט ועוד רטט, בעוד שפתיו יתמוגגו על הרטיבות החמה הנוטפת ממך.
הוא יסקור את גופך בעיניו, ויתמלא שלווה שתשכיח את הבערה המתחוללת באיברו הקשיח. הוא יניח את ראשו על בטנך המתנשפת, וירדם כך, עם חיוך רטוב על השפתיים.
בבוקר נקום עם הזריחה לקוויקי ארוך ארוך, ואחר כך נאכל כל דבר ראוי למאכל על האי, בלי לספור חלבונים ופחמימות וקלוריות וצמיגים בביקיני וחומרים מסרטנים. ובעיקר בלי להשוות את הטעם לשום דבר אחר, פשוט כי לא נכיר שום דבר אחר.
לקראת ערב נקיף את האי בהליכה איטית, ובדרך לא נפגוש אף ערבי או יהודי או רואה חשבון או סוכן ביטוח. נראה רק קופים שחיים ואוכלים ומזדיינים וישנים ומזדיינים.
בסוף הסיבוב נתיישב בפתח המערה שלנו מול השקיעה ונירדם לאט לאט, תוך כדי שאנחנו מאוננים אחד לשנייה.
חלק מהדברים יכולים להיות מסובכים כל הזמן, וכל הדברים יכולים להיות מסובכים חלק מהזמן, אבל למה כל הדברים מסובכים כל הזמן?
קשה לי להשתחרר מההרגשה שמספר החלטות שגויות, שהיו יכולות להימנע, ניתבו את החיים שלי אל המחוזות הבלתי רצויים אליהם הם הגיעו. סדר גודל של שלוש עד חמש החלטות של הרגע שהייתי צריך להקדיש להן עוד כמה שניות של מחשבה. קריירה, זוגיות, חברים (טובים) וביטחון עצמי, שהיו יכולים להיות לפחות "מספקים".
המילכוד הוא כזה - אני מתעקש להיאחז בצד השני של אפקט הפרפר המזדיין הזה, ולהקפיד לקבל רק החלטות רציונליות שיחזירו אותי למסלול הנכון. הזהירות הזאת מגבילה אותי להיות מופנם, מהורהר, לא החלטי ומעל הכל, ובכן, חסר ביטחון. וכידוע, ביטחון עצמי נמוך הוא התכונה האחת שהתקבעה באופן מוחלט, בקרב החברה האנושית כולה והמגזר הנשי בפרט, כנחותה ומעוררת סלידה.
זרועותייך נמתחות לאורך הסדין, מגששות אחר חום גופי. בתקווה נואשת נפקחות עינייך ומצטרפות לחיפוש העקר.
את נכנסת למטבח בגרירת רגליים, מבינה שגם הבוקר לא אהיה שם להכין את הקפה בדיוק כמו שאת אוהבת.
צלחת אחת, מזלג אחד ושתי עיניים שבוהות בחלל.
הדממה בדירתך נקטעת בעת שאת פותחת את זרם המים במקלחת. דקות ארוכות את מתעטפת באשליית החמימות הנוטפת לאורך גופך, מתנקזת ונבלעת תחתייך.
איני נמצא שם כדי ללטוש בך עיניים מחייכות, מעריצות, בשעה שאת חוצה את המסדרון חשופה ונקיה. ארון הבגדים חורק לרווחה, כמבקש להניא אותך, ולאחר השתהות קלה את סוגרת אותו בעדינות.
היה לך זמן רב להחליט מה תלבשי היום, ביום האחרון בו לעולם לא נִפָּגֵשׁ.
עד אותה תפנית מצערת נדמו יחסיהם כיחסי כל זוג. בבוקר הוא היה מעיר אותה בנשיקות מלטפות, ובערב היא השכיבה אותו לישון עם מציצה. זקפתו הייתה היחידה שפגשו רגליה, וגניחותיה היו היחידות לצלילן התרוקנה נפשו.
בחלוף השנים התמעטה תשוקתם זו לזה, ונפרדו דרכם.
החלק המצער של אותה תפנית ארע מספר חודשים לאחר הפרידה, בלילה סוער שהחל בכוסית וודקה תמימה. הגבר ישב בפאב רועש, על יד בחורה נאה ומחויכת, כשלפתע היא נכנסה, שלובת זרועות עם אדם זר.
בשלב זה ודאי עולה חיוך זהיר על פניכם, הקוראים, הרי נדמה ששתי הדמויות הראשיות בסיפורנו מצאו אהבה חדשה, או לפחות סטוץ מהנה חדש. אך אל לכם לשכוח כי ליבו של הגבר הפכפך ותמוה הוא.
מבלי להקדים מחשבה למעשה קם הגבר ממקומו, דפק בעוצמה על הבר וזעק בקול חנוק, "אַתְּ!".
רחשי הפאב השתתקו באחת.
היא הסתובבה אליו בחשדנות ובתמימות. "אני?"
"את! את שוכבת איתו!"
מצחה התקמט בתהייה. "ובכן... כן, אני שוכבת איתו".
"אבל... גם אנחנו שכבנו פעם", ניסה הגבר להסביר עצמו. "זה לא בסדר".
"היינו יחד ונפרדנו, ועכשיו אני עם מישהו אחר. אתה נראה מוטרד, אפשר לעזור לך?"
הגבר לקח נשימה ארוכה והביט בזעם היישר בעיניה. ההיגיון שבדבריה הרתיח אותו.
"שרמוטה!"
"מה?"
"שרמוטה! את שרמוטה!"
השרמוטה התבוננה ביושבי הפאב בתקווה לקבלת הסבר, אך הם נראו מבולבלים בדיוק כמוה. רובם שיערו שמקורה של המילה הוא בשפה הערבית, והניחו כי משמעותה שלילית באופן כלשהו.
"אני מה?!"
"את שָׁרמוּטָה", היסס הגבר. "את שכבת איתי, ועכשיו את שוכבת עם מישהו אחר. אז את שרמוטה".
גבב ההברות שמילמל הגבר החל להתגבש לכדי קונצנזוס מעורפל בקרב הנוכחים.
היא שרמוטה.
גבר שמנמן עם כוס בירה ביד, שישב בקצהו האחר של הפאב, הביט בשרמוטה בבוז ואישש - "את שרמוטה".
בן לוויתה של השרמוטה שמט לפתע את ידה והתרחק ממנה בסלידה.
"אבל כבר סיפרתי לך ששכבתי עם גברים אחרים", ניסתה השרמוטה להסביר. "וגם אתה שכבת עם נשים אחרות".
הגבר גילגל את עיניו, והסביר לשרמוטה פעם נוספת, אחרונה בהחלט. "כן, אבל עכשיו את שרמוטה".
הגבר התיישב לבדו על הבר, בעוד קהל הצופים איבד עניין וחזר להתמקד בנפלאות האלכוהול.
עיניה של השרמוטה דילגו במהירות משולחן לשולחן, סורקות את הנוכחים ומייחלות למצוא שותף לתמהון.
בהבינה כי השתנו כללי המשחק, שלפה את הקלף האחרון שנשאר בחפיסתה: הג'וקר.
"אתה בעצמך שרמוטה!"
בחורה צעירה מהשולחן הקרוב הסתובבה לעברה. "די, שרמוטה. מספיק".
השרמוטה יצאה בריצה מהפאב, בראש מושפל ועיניים דולפות.
מאז אותו הלילה לא חזרה השרמוטה לפקוד מועדון זה, או אף מועדון אחר המארח בני אנוש. למעשה, את רוב ימיה בילתה בחדרה, מאוננת לחזיונות הגבר אשר חילל אותה באותה תקופה עליזה ומשוחררת, בטרם הייתה שרמוטה. מעניין לציין שגם יתר הניצבים בסיפורנו, יושבי המועדון באותו ערב, מאוננים כעת איש איש בביתו, עוצמים את עיניהם, דמעות חנוקות בגרונם, ומדמיינים את השרמוטה רוכבת עליהם, מעלה מטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Midnight Cowboy