החלק הכי גרוע בלהיות נזקק הוא חוסר היכולת להעניק.

בטח מישהו חכם כבר אמר את זה לפניי.

'הראשון תמיד יוצא מעוך', אני מרגיע את עצמי, ומוסיף טיפה שמן למחבת.

קרני השמש הראשונות טרם הגיעו לחלון המטבח הקטן, אבל לא יכולתי להישאר עוד במיטה. כבר לא נעים לי להעיר אותך עם גיפופים עייפים, ולבהות בך כשאת ישנה מתחיל לשעמם אחרי כמה שעות.

"יא, איזה טוסיק חמוד! איפה החבאתָ אותו עד עכשיו?"

"בוקר טוב, יפיופה!"

אני מסתובב אלייך ומחייך. את שוכבת על בטנך, רגלייך השובבות מונפות באוויר, אגרופך הקמוץ מחזיק את הסנטר, ועל פנייך מבט רענן. גופך מוקף בחלקי הפיג'מות שעטו אותנו אי אז, לכמה דקות. אני לא יכול שלא להיזכר בסצנה ההיא של בריז'יט ברדו, אבל למדתי כבר שלא לפרגן יותר מדי, שלא תעופי על עצמך.

במחבת הקטן יש מקום לפנקייק מיניאטורי אחד בכל סיבוב, אבל יש לי סבלנות.

"הוא היה שם כל הזמן, לא מאוד רחוק משלָך".

"מה?"

"התחת שלי"

"תעשה לי טובה, שנינו יודעים שאין לךָ תחת. זה טוסיק, מה שיש לך"

"מז'תורמת? מהזווית הזאת זה נראה לי כמו תחת"

ביד אחת אני ממשיך לטרוף את הבלילה, ובשניה אני מוחץ את העכוז השמאלי. זה הצליח, את מחייכת.

"שמע, כבר ראיתי תחת או שניים בחיים שלי, ולךָ בוודאות אין אחד כזה."

"ומהזווית הזאת?"

"לא, עדיין טוסיק. יא, איך עשית לי תיאבון!"

הריח המתוק ממלא את הדירה הקטנה. אני תוהה אם הוספתי מספיק סוכר, בזמן שאני הופך עוד פנקייק מוזהב בדיוק בזמן. "סבלנות, זה ייקח עוד כמה דקות. המחבת ממש קטן ואני ל... אח!"

אני מסתובב אלייך, המום.

"את פאקינג נשכת אותי בתחת!"

את יושבת מאחוריי על הברכיים, מחבקת את פלג הגוף התחתון שלי. השדיים צמודים לאחורי הירכיים, הזרועות כרוכות סביב הברכיים, והראש נח על הישבן הדואב.

"טוסיק! לא תחת, טוסיק! והוא טעים בדיוק כמו שהוא נראה"

"אם כבר את שם למטה, בא לך להוציא את המייפל מהמגירה השמאלית?"

אני מלווה אותך לתחנת האוטובוס השוממת, בה אנחנו מתלטפים עד שמגיע הקו שלך. הידיים שלי מכסות את הלחיים שלך כשאנחנו נפרדים בנשיקה. 

שנינו לא בטוחים אם ניפגש שוב, ואני תוהה אם רק לי זה לא נראה הגיוני.

נקודה למחשבה מתוך דבריו של נואם הודי, לפני כ-60 שנה, על זוגיות בחברה המערבית:

"האירופאים אינם מנסים אפילו להתגונן מפני יצריהם; הם נכנעו להם כניעה בלא תנאי... הם פותחים את בתיהם לרווחה לביקורים משפחתיים ואומרים לנשים ולגברים - אנא היכנסו ושוחחו ביניכם! והם מקיימים לשם כך גם אולמות מיוחדים, בתי קפה, מסיבות, חגיגות, ריקודים... וכל זה לשם מה? כדי לתת אפשרויות; כדי להרהר באשת הזולת ובאיש הזולת; הם מציגים זה את זה בתצוגה, כדי לגרות ולהתגרות. אצלם - כאשר מתכנסים רק גברים לבד או רק נשים לבד, או רק זקנים וזקנות וכל שאין הגירוי מרקד ביניהם - משעמם להם! אצלם, לא אכפת לה, לאישה נשואה, לקבל מחמאה מגבר זר. להיפך, היא מתפארת בכך. והיא מתביישת כאשר היא זקנה או מכוערת מלמשוך אליה מבטי זנונים.

"וכל כך למה? מפני שעדיין הם מחפשים. עשרים שנה אחרי החתונה עדיין כל גבר הוא בבחינת חתן מחפש כלה, וכל אישה - ילדה בת שש. מפני שעדיין לא השלימו עם נישואיהם, טרם צידקו את דין הגורל שזהו בן זוגם ואין אחר; אינם מקבלים, שזה הראשון והאחרון וזו הראשונה והאחרונה; ואינם רוצים לשפוך את כל הגבריות לתוך כלי האישה הזאת ולקדש את כל הנשיות לגבר זה האחד...

"אם כן, מה פליאה שהם רעבים תמיד? אם בילו את מיטב שנותיהם בחיפושים - מה תימה, שהם מוסיפים לחפש?

"מכיוון שהם אינם מאמינים ביעוד ואינם נשואים כמונו לכל ימי חייהם - אלא רק לפי שעה ועל תנאי שלא יזדמן בן זוג טוב יותר - ממילא אין הם נותנים זה לזו אלא את מחצית אונם ולבם ואהבתם; המחצית השנייה שמורה תמיד לחוץ, לכל הנשים שבעולם, לכל שאר החישוקים, שדמיונם רודף אחריהם ומתעלס עמהם מרחוק..."

מתוך "הודו: יומן דרכים", עזריאל קרליבך (1986, ספרית מעריב).

לאן נעלמתי, באמת? נדמה לי שזה אכן הייתי אני, אחרי הכל. מפרידים בינינו כמה שנים טובות (בינוניות, למען האמת), אבל אין לי כמעט ספק שזה הייתי אני.

מיד עם קשירת השרוכים הייתי מתמלא אנרגיות אינסופיות. הייתי נכנס למגרשים עם גב זקוף, ראש מורם וחיוך בלתי נשלט. ההרגשה הקבועה שלי הייתה שאף אחד לא תחרותי כמוני. אף אחד לא נהנה מזה כמוני, ולאף אחד לא חשוב לנצח כמו שחשוב לי. לעיתים רחוקות, כשהייתי נתקל בשחקן עם אותו היצר הנדיר, מיד הייתי מרגיש איזה קשר אליו, שאולי גם הוא הרגיש.

הייתי עולה למגרש בריצה תוך כדי חימום הגפיים, מחכה כבר שיתחיל. הייתי מבקש את הכדור בלי בושה, אפילו דורש אם צריך, וזורם איתו לאן שרק תיקח אותי היצירתיות. הייתי מניע את ההתקפה, מסדר את ההגנה, מחלק את השמירות, זורק מחמאות, מעודד, צועק, מקלל, דוחף, מתכנן, מסביר, מתקן, ולפעמים גם משתלט. אהבתי את השחקן שהייתי, וכך גם האחרים - אהבו לשחק לצידי. האם תמיד הייתי השחקן הטוב ביותר? לא. אבל אי אפשר היה לפספס את הנוכחות שלי; כשהייתי על המגרש, כל תשעת השחקנים האחרים היו מודעים לכך. במידה מסוימת אני מרגיש שהמגרש הוא המקום היחיד בו איפשרתי לאנשים להכיר אותי. המקום היחיד בו מימשתי את האופי שלי והצגתי אותו לעולם בלי להסס. 

אז לאן נעלמתי, באמת? מה קרה לאותו שחקן אנרגטי וכריזמטי שאהב את הכדור בידיים שלו? איפה מסתתר הנער הגאה שנתן את המפתחות ליצירתיות ולתחרותיות שבו?