לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה,

מסכן הוא ממש סבל בשנה האחרונה, ובחודשים האחרונים בפרט.

הוא כבר היה צל של אדם שאפילו כוחות לבשל לעזוב תעולם הזה לא היו לו, הוא היה כמו מכונה מחוברת לקטטר שהיו מאכילים פעמיים ביום.

אז מצד אחד כן כבר קיוותי שיסיימו את הסבל שלו ומצד שני יש בזה איזה משהו מכאיב. 

הרגשת פספוס שלא יודעת ממה נובעת.

זה לא שיכולתי להיות שם יותר, הוא כבר לא דיבר, לא זיהה אנשים לרוב, ולהסתכל עלינו גרם לו למאמץ, תמיד שהיינו שם חשבתי על זה שעצוב שאין המתת חסד, ושאם אגיע בעתיד למצב הזה אסיים את זה קודם.

נראלי אני אעכל רק אחרי המבחנים. כבר תקופה שאני רוצה להוציא את סבתא שלי לקולנוע ואף פעם לא יוצא, התחיל לה אלצהיימר אז היא כבר קצת מבולבלת אבל נראלי היא תשמח מהתשומת לב.

אין לי מושג איך זה ישפיע עליה בתאכלס, מצד אחד הם אף פעם לא הסתדרו, היו מהזוגות שחותנו באמצעות שידוך והוא לא עשה לה חיים קלים, אבל מצד שני הוא עדיין היווה חברה עבורה, וגם הפיליפינים שטיפלה בו סוג של טיפלה בה בה והייתה איתה כל היום, לא יודעת איך הם יתקדמו מפה.