מזל שלא יצא.

כי לא בא לי. לא בא לי לרדת בצומת בוקר למחרת כמו איזה שרלילה עם לכלוך של משחת שיניים וחולצה מקומטת.

שכחתי כבר איך זה מרגיש, ההרגשה המגעילה הזאת שעשית משהו מיותר. שמשהו נכנס ויצא, לקח איתו עוד חתיכה מהבפנים.

וגם ככה אכלתי הרבה היום ויצאה לי פאקינג בטן.

ואם יש לך מראה בחדר, בכלל אסון. אם אתקל בה תוך כדי שאתה מזיין אותי אז חבל על הזמן.

לא רוצה לראות את עצמי, כל שכן בזמן סקס. את השומן רוטט ואת החזה לא עומד כמו שרציתי.

ואת הגוף העקום והלא מעוצב הזה, ששום כלב מביט מטה לא מסדר אותו, את הגרוטאה הזאת.

עדיף להשאר הפרטנר של עצמי כמו שהיה לאורך כל השנה האחרונה. רק אני ויד ימין. וכמה סוטים מהצ'אט רולט.

ספיקינג אוף צ'אט רולט.

עזבו, לא משנה.

אני מקשיבה לאיימי ווינהאוס והכאב בקול שלה שובר אותי לחתיכות.

מה שאהבה עושה לאנשים.

איזה מזל שאני לא בסרט הזה. כמה שזה כואב.

יש לי צרות אחרות, כן? סחטו אותי ברשת. הגוף שלי מכוער. אבא שלי פסיכופת. הלכה לאמא שלי שמחת החיים.

אבל לפחות מזל שאני לא מאוהבת, שהדבר היחידי שאני מאוהבת בו זה בפורנו חולני שהקארמה מצאה לה דרך להעניש אותי עליו.

ובהאצ'י.

איזה פאדיחה אם באמת רואים הכל שם מלמעלה ואת קוראת את זה. באמת בושות.

ניפגש שבוע הבא ביום חמישי בבית העלמין. אני אחשוב איך יצא ככה, שילדה בת 20 מתה אחרי שלא ידעה דקה של שקט מגיל 4. ואמא שלך בטח תבכה בכי מתגבר, ואבא שלך יישאר עם פנים חתומות. מה לעזאזל הולך לו שם בפנים. ואני אמשיך לאכול את הראש על איך לא ניצלתי אותך ואיך לא נהנתי ממך מספיק, וכמה בזבזתי בלכעוס. סתם. כאילו אני אלוהים. מפגרת כזאת.

עוד שיר של איימי.

בחיי, כל מה שבא לי לעשות כשאני שומעת את האישה הזו זה לשתות, לעשן ולבכות.