זה תמיד מתחיל ככה.

כל היום חנוקה מבכי בגרון, שומעת את אותו השיר בלופים, מתה להגיע הביתה ולהתפרק.

לאונן ולבכות.

המוח שלי רץ, אני כותבת מונולוגים מטורפים בראש. יש לי כל כך הרבה דרכים לתאר את מה שאני מרגישה.

מגיעה הביתה- ריק.

אין לי זמן.

אין לי זמן להתעסק בזה, כואב לי אבל לא מצליחה לדובב את זה יותר.

אין לי כוחות להתמודד עם השגרה הזאת.

איך קמים, איך אוכלים כל יום מחדש. פאקינג שיט.

אני לא יכולה לעשות כלום.

בראש שלי אני בעולם אחר.

בראש שלי,

אני שמה שיר טוב שחודר את הנשמה ומעשנת ג'וינט בחלון.

לוקחת חטיף שוקולד ונכנסת למיטה עם בת הים הקטנה.

מאוננת. בוכה קצת.

והולכת לישון.

באמת שאין לי כוח לשום דבר אחר.