ריק

להתאהב בגיל 23, נראהלי כמעט בלתי אפשרי.

כדי להתאהב בבנאדם אחר אתה צריך להיות מסוגל להפתח בפניו רגשית באופן כמעט מלא ולסמוך עליו בעיניים עצומות.

אבל ככל שעובר הזמן, אתה יותר נכווה מקשרים עם אנשים כאלה ואחרים (זוגיים ולא זוגיים) ואתה צובר לאט לאט יותר ויותר מטען רגשי וככל שיש לך יותר ממנו זה נהיה יותר ויותר קשה לדבר על הדברים שקשים לך ואתה פחות מסוגל לסמוך על אנשים אחרים כי כבר חווית בעבר מה אנשים מסוגלים לעשות (גם אם לפני כן בכלל לא העלית על דעתך שמישהו יכול לעשות דבר כזה). ואני אומרת את זה מתוך נסיון, כי אני רואה את זה על עצמי. לפני 5 שנים הייתי מסוגלת לדבר כמעט על הכל כמעט עם כל אחד שמראה איזשהו עניין בנושא. והיום? היום אני שומרת הכל בבטן. כבר עברה כמעט שנה מאז שנפרדנו וכלום לא זז אצלי, הכל נשאר במקום, הכאב לא נחלש והרגשות רק מציפים אותי כל יום מחדש ואני לא מסוגלת לדבר על זה עם אפחד, אין לי מושג למה. אני רוצה להרגיש שוב את מה שהרגשתי אליו ואני לא חושבת שזה הולך לקרות, אני לא סומכת על אפחד, אני כל הזמן חיה בפחד ושוקלת כל צעד ומילה שאני אומרת ומנסה להזהר מכל האנשים האלה שיש להם עניין אבסולוטי רק בעצמם ובצרכים שלהם והם אפילו לא ישימיו לב שכדי להשיג את מה שהם צריכים הם ייפגעו באחר, או שהם כן מודעים לזה וזה פשוט לא איכפת להם כי הדבר שנמצא בראש סדר העדיפויות שלהם זה הם עצמם. אני רוצה לתת את כל כולי וכל האהבה שלי למישהו שלא ינצל את זה לרעה אבל הפחד שעוד מישהו יגרום לי להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו, או שיגרום לי להרגיש מנוצלת כמו שהרגשתי עם החבר הראשון שלי הוא כל כך גדול שבאיזשהו מקום אני מעדיפה פשוט להיות לבד. ועכשיו הכל רק הולך ונדפק עוד יותר כי מה הטעם בחיים האלה אם אין לך עם מי לחלוק אותם? אין טעם. כל מה שאנחנו עושים פה הוא פשוט סתם, להעביר את הזמן. ואנחנו מתפתחים וגדלים וזה נכון וראוי להערכה אבל כל זה בסופו של דבר נעשה כדי לחיות כאן, בחיים האלה, לא לבד. וגם אם יהיה לי כסף, ואני אהיה הכי חכמה בעולם או הכי יפה בעולם ואני אעשה את כל הדברים שאני אוהבת, בסוף היום אני אלך לישון לבד, מחבקת את עצמי ומדברת לעצמי בנסיון פתטי לאיזשהי תחושה של קרבה ואהבה שממזמן כבר איננה ולעולם לא תשוב.

איכשהו הצלחתי להרחיק ממני את כולם.

אני מרגישה כל כך דפוקה וריקה, אפחד לא טוב מספיק, כאילו לי יש זכות לשפוט.

ההוא ילדותי מידי, וזה לא חכם מספיק וההוא מאז עושה קוק.

אני רוצה להתמקד בלימודים אבל אני לא מצליחה להתרכז, כל היום התבזבז לי על שיט, לא עשיתי כלום. רק הייתי בדכאון וריחמתי על עצמי, פשוט פתטי.

באלי מישהו נורמלי, מישהו רגיל, הכי פשוט שיש באמת.

שיבין קצת משהו במשהו אבל שלא יהיו לי תיאוריות מטורפות ושלא יצרוך סמים מוגזמים ושלא יהיה בדכאון קליני, באלי בחור טוב כזה, רגיל, שיאהב אותי ככה, פשוט, כמו שאני. 

אני יכולה להאשים הרבה דברים בלמה הגעתי למצב שאני נמצאת בו אבל תחלס זה הכל תירוצים.

אני סתם, סתם לאדעת מה אפילו. זה נטו אשמתי, אני סתם עצלנית שמנה.

אם הייתי באמת לומדת בזמנים שקבעתי לעצמי היה לי גם זמן לחברים ולמשפחה.

ועכשיו פשוט כבר אין לי כוח לאפחד, כל הזמן התחושה הזאת שכולם חושבים שאני מוזרה או קרה או סנובה.

זה סתם כי הם לא מבינים אותי, למרות שבטח ככה כולם מרגישים.

אין לי מה לומר, סתם נמאס לי.