ככה זה אצלידברי אמת. כל האמת. |
| 7/2006
ההורות נגמרה לי
מתי את גומרת להיות אמא?
מתי אתה גומר להיות אבא?
בתחילת הדרך הכל ברור. הורות זו התמסרות טוטאלית לצורכי הילדה.
בסוף הדרך התמונה העגומה גם די ברורה.
הצאצאים בענייניהם וההורים עול.
אלו שתי נקודות קצוניות על הסקאלה. ומה קורה באמצע?
מה קורה בדרך אל הקצה?
ככל שהצאצאים מתבגרים ומתמסדים ומתחזקים כלכלית והנכדים גדלים - ההורים נחלשים ושווים פחות, ודרכם לקצה הסקאלה תופסת תאוצה.
יש לי ילדה , היא אשה בעצם. בת 30. היא מלמדת אותי משהו אחר על אמהות
לא שהיא מתכוונת. זה פשוט קורה.
היא רחוקה מעבר לים.
היא עסוקה בענייני קריירה וחברה. היא חיה לבדה בלי בנזוג.
עד לא מזמן קבלה ים של עזרה כלכלית מאיתנו, באהבה רבה, כל מה שבקשה.
עכשיו היא סופסופ מתפרנסת בכוחות עצמה.
ויש טלפון ואינטרנט ומסנג'ר וג'אג'א. שמאפשרים תקשורת זורמת וקלה, אפילו עם מצלמה, שנחזה בזיו פניה.
ואני מסתכלת עליה ושואלת אותה כל פעם אם היא שמחה והיא אומרת שכן.
לפעמים אני רואה אותה אוןליין במסנג'ר ופונה אליה והיא לא עונה.
לפעמים אני שולחת מייל והיא לא עונה. לפעמים כן. כשאני מצלצלת היא עונה. מדברת קצר. אני מסיימת מהר ומקבלת כאב בטן.
אחרי כמה כאבי בטן כאלה ואחרי שתפסתי באופן די מוחשי שאני רחוקה ממלתפוס נפח בעולמה, החלטתי שלא צריך. אין לי שום עניין להעיק עליה ולהפריע לה בשאלות "מה שלומך" כשהתשובה הקצרה "בסדר" מאותתת לי שדי לה.
אילו היתה חיה כאן, היתה מן הסתם מגיעה מידי פעם יחד עם האחים שלה לביקור הקבוע סביב ארוחת שבת, ושיחת היום היתה מבליעה את היחס שלה שאומר לי -את לא ממש נחוצה לי כבר, ואת גם לא ממש מעניינת אותי.
אבל היא שם רחוקה ואלה הן נסיבות שמאפשרות לחדד את הראייה שלי את מה שבינינו.
האיש שלי אומר לי - את לא צריכה לצפות לכלום, את אמא ואת צריכה רק לתת.
הוא צודק.
הציפיות שלנו שהילדים ישיבו לנו באהבה עד סופ כל הימים נצרבות בנו על ידי התרבות כמו כל מיני מיתוסים אחרים.
אבל נראה לי שהטבע התכוון למשהו אחר, דומה יותר למה שקורה אצל חתולות. הן ממליטות ומגדלות במסירות רבה, וברגע שהחתלתול מסוגל לדאוג לעצמו הן מסלקות אותו. נגמר. זה הרגע שבו האמהות נגמרת לחלוטין.
אצלנו האנושיים, זה תהליך כל כך ארוך שיש לזמן לפתח עם הצאצא קשרים וציפיות, ויש חכמים שמכתיבים לנו מיתוסים על אהבה ומסירות הדדית עד הסופ המתוק.. לך תחיה עם זה אחר כך.
אני אומרת שהתמונה של הבת שלי מעבר לים הולכת ומתפוגגת לי. אני כבר לא מכירה אותה כל כך.
אני אומרת שהמחשבה היומיומית שלי עליה, כמו שכל אמא חושבת כל הזמן על הילדים שלה, הולכת ומצטמקת למשהו של פחות ממחשבה ליום, אולי אחת לשבוע.
הדאגה שלי אליה כבר לא דאגה, כי היא גדולה וחזקה. אין לי מה לתת לה, אני חושבת. יכולתי לתת לה עניין התענינות ואהבה - אבל אם היא דוחה או לא זקוקה - אז אין לי יותר כלום.
אילו היתה יולדת, אולי היתה זקוקה לי מחדש. ובטח הייתי שמחה להיענות לזה.
זהו מקור המסירות שלההורים. המקור הפסיכולוגי - אתה מרגיש שאי אפשר לצאצא בלעדיך, וזה עושה אותך חזק מאד. עליון. שולט, מעניק. הרגשה טובה. על זה בנה הטבע את האחריות ההורית.
התרבות לכלכה את זה במיתוסים למיניהם, כאמור, וכמו בכל מיתוס יש בהם יותר משמץ של אמת.
אבל היא לא יולדת. ולא זקוקה לי. ואני לא בא לי להיות עול על צוארה. "האשה שצריך להיות נחמדה אליה כי היא אמא שלי, כי ככה צריך".
ככה התפוגגה ההורות שלי כלפיה.
יש מקום להותיר את הקשר על כנו על בסיס אישיותי-חברי . האם אני והיא מוצאות עניין זו בזו? יש לנו על מה לדבר? יש לנו לאן ללכת ביחד? אין לי תשובות כי היא לא מגלה עניין בעיסוקי. והיא לא חושבת שאני מבינה משהו בתחומי העניין שלה לכן היא מנשלת אותי בשיחה על זה. על ענייני הלב היא לא נוטה לפתח שיחה. אני לא החברה הכי טובה שלה. לא בגללי.
זה לא נחתך לגמרי - הצורך שלי לראות אותה מקימה קן משלה ויולדת - הוא צורך הישרדותי, אמהי לחלוטין.
הצורך שלי לכבד את בחירתה להיות לבד, או להכיר במציאות הקשה שבה היא טרם מצאה עם מי להקים בית - הוא צורך מוסרי שלי, שיושב על תפיסת עולמי.
והצורך שלי לא להעיק עליה - הוא צורך אנוכי פסיכולוגי.
והצער שלי על מהלך העניינים הזה המלא ניגודים - עדיין מביא לי כאבי בטן.
ואני לא יודעת לאיזו מהמגמות לתת מקום גדול יותר. אני מרגישה שזה יכול להיות בשליטה, בטיפוח שלי.
אני יכולה להחליט שאני נותנת רק לה להכתיב את אופי הקשר ולהיענות לה..
אני יכולה להחליט שכאמא שלא רוצה לאבד קשר או להחליש אותו מאד - אני משקיעה במיילים וטלפונים ושוחד כזה או אחר.
אני יכולה להתמכר לצער.
אני יכולה אולי לדחוף אותו הצידה ולהתרכז בדברים אחרים חיוביים.
אני יכולה להחליט שהנה נגמרה האמהות שלי כלפיה, הגוזל עף ולא חוזר יותר.
אין לי כוח וענייןלצפצף לו ולפתות אותו במשהו שהוא יכול להשיג לבד.
אבל איך אני אסביר את זה לחבר'ה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
