| 10/2006
רומניה בחמשקל
חזרתי מרומניה בחמישה ימים. קרוב משפחה שאל - איך היה. מעניין, אמרתי. הוא צחק, זמשונה להגיד ככה על רומניה, מה לא אכלת שם מיצ'? (קבב, למי שלא יודע). מלשות, עניתי לו, אני כבר מזמן לא נוסעת בשביל אוכל ומלון, זה תמיד החלק הרע של הנסיעות בשבילי, כי הכי טוב במיטה של הבית ובאוכל של הבית.
אז בשביל מה נסעתי.
בשביל לראות קצת דברים אחרים. בוקרסט מסריחה מהאגזוזים, צורמת אוזניים מצפירות הנהגים, ומסוכנת עם החורים האינסופיים במדרכות. אי אפשר ללכת בלי לבדוק את המסלול שלך בכל צעד.
אזור האוניברסיטה מקסים בחדוות החיים שלו, לפחות ביום הלימודים הראשון שבו הזדמנתי לשם והמוני סטודנטים נחמדים שוטטו שם, עסוקים וצוחקים ביום שמש יפה.
מארחים לקחו אותי למסעדה. מלאי רצון טוב הובילו אותי למסעדה מעוצבת עם קוריצות חיות על הגג, קוראות ומקרקרות בערב כאילו אין להן מחר.
הזמנתי עגבניה ממולאה בחצילים. כמה עגבניות, שאל המלצר.
הזמנתי את מנת הבית, פילה של בקר נמוך. הגיע פילה מאובן, קשה, בלתי אכיל בעליל. קראתי למלצר ואמרתי לו. המלצר, שזה עיסוקו כל חייו ולכן ברור שהוא מיומן, כי חייו התחילו לפני 50 שנה לפחות, הסביר לי במהירות , תקיפות וחד משמעיות: זה מה שהזמנת, ככה זה המנה הזו. הוא הביא מיד לתגבור את הבוס שלו שחזר על ההסבר.
ניסיתי עוד לומר לו אני את זה לא אוכלת, אתה רוצה להחליף את המנה? הוא לא טרח אפילו לענות.
הוא הזכיר לי כמה עובדים בארץ, שהתחנכו לאור הקומוניזם טרם שבק. הקופאית בסופרפארם לא יכולה לתת לי קבלה, לא אי אפשר, ככה זה, היא אומרת, העולה מרוסיה. אני מחכה בסבלנות בלי מילים, ואז מגיע המנהל שלה ושואל ומברר מה קרה ומוציא לי קבלה כרצוני והיא עוטה פרצוף חשוב ועלוב, אבל אני מאמינה שלמדה את השעור שלה.
הדרכים של רומניה היו עיקר הטיול.
נסענו שעות רבות. הנופים נפלאים. לא מיוחדים במשהו, אבל נסיעה ביערות ירוקים מאד עושה משהו נעים לכל ישראלי שהכי ירוק שהוא מכיר זה חורשות אורנים בדרך לירושלים.
כל כמה ק"מ מגיעים לכפר.
אלו שתי שורות בתים לאורך הכביש הבינעירוני, נטולי מדרכות, עמוסי פרות ועגלות רתומות לזוגות סוסים. השדות וחלקות העבניות - מאחרוי הבתים.
החקלאות - אישית. כל אחד מגדל לו את העגבניות שלו והתפוחי אדמה שלו, וחולב לו את השתי פרות שלו וכן הלאה.
רק קרוב יותר לבוקרסט נראים שדות מתועשים, טרקטור חורש חלקות גדולות..
ביום ראשון, יום המנוחה, אין מנוחה. כל אכר מעמיס על העגלה שלו את עודפי העגבניות והענבים ומתיצב במגרש עפר מוגדר מראש, יחד עם שאר החבר'ה, ומחכה לקונים. סיטונאים מהעיר. ככה מתנהל המסחר החקלאי. אין שם משאיות עמוסות פלפלים או אבטיחים.
ומים מנין? אין מערכת מים בכפרים. לא, אין, בכפרים שואבים מים מהבאר. במקרה הטוב, של אכר עשיר, יש משאבה חשמלית שהוא התקין. לרוב - פשוט באים עם הדלי מפלסטיק כחול אל הבאר, וכמה תנועות מושכים מלמטה את המים וזה הכל.
בערב נוסעים בחשכה גמורה.
לאורך הכפרים אין תאורה ציבורית, והבתים חשוכים. חשמל עולה המון כסף, מסביר לי אובידיו הנהג מדריך שלנו. זה היה עצוב. מאד.
עצרנו בצהרי יום ראשון לשתות משהו במסבאה של הכפר. בחוץ ישבו הזקנים עם ששבש, בפנים ישבו החב'ה, עם רמי, בירה ותינוק. כן, היה שולחן של בנים/בנות, צוחקים ורועשים ואחת מהן אחזה בתינוק, בתוך המקום החשוך והאפוף עשן ובירות.
בבוקר יצאנו מהכפר וראינו צעירה בג'ינס הדוק ונמוך וחולצת בטן, מקשקשת בסלולרי, ומובילה את השלוש פרות של אבא שלה לשדה, שיאכלו משהו.
בדרכים, בין הכפרים , ליד עיירות עם שכוני ענק, היו פילים אדומים. כמו פילים לבנים שלנו, אלא שהם פגרים קומוניסטיים. מפעלים יצרניים לשעבר, בנויים לתפארה בהמוני קומות וארובות מעשנות, מתנשאים לגובה עצום, ומספקים פסאודו פרנסה להמוני פועלים.
מת הקומוניזם ובן רגע נפוצו הפועלים לכל עבר , באו הציגנים ועקרו משקופים וזגוגיות ונותרו השלדים האכולים האלה, פוערים חורים שחורים אל המתבונן.
בוקרסט הנפלאה... תם הקומוניזם ועכשיו אפשר לקנות בה הכל, אבל ממש. למשל - פוסטר חוצות ענקי על קיר בניין חדשני מציג שורה של תינוקות מתוקים, מכל הצבעים והגזעים. זוהי קליניקה לטיפולי פריון, שישראל כמובן לוקחת בה חלק מרכזי. הנהג מדריך שלנו מספר לנו שהוא עובד עם גינקולוג ישראלי שמידי פעם מודיע לו שהנה מגיע זוג לשבוע. הנהג משכיר להם את הדירה להשכרה שיש לו, הרופא מזמן את המוכרת הרומניה שמתפרנסת ממכירת הביציות הפוריות שלה לקונה הישראלית שאין לה.
בסוף יוצא תינוק. או תינוקת.
כולם מבסוטים.
נקווה שהרופא לא משתולל כשהוא שואב ביציות מהרומניה, כי זה מסוכן וממשלת רומניה לא ממש מתערבת בשביל לשמור עליה או ליידע אותה .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
