הדבר שהכי התגאיתי בו כל החיים היה המשפחה שלי. ואם לדייק אז בקשר שלנו כמשפחה. 

מה נשאר מזה? לא הרבה. 

מאז הריב ההוא עם אחותי שום דבר לא אותו הדבר. זה לא רק הקשר בינינו, זה ההשפעה על כולם. 

השלישיה שלנו, אני והאחיות שלי, כבר לא קיימת. חגיגות ימי הולדת, סתם בירה באמצע שבוע, נסיעות ביחד - כל זה לא קרה מאז. וכבר לא יקרה. 

עם אחותי, מן הסתם, אין לי באמת קשר היום. גם לארוחות משפחתיות כל אחד מאיתנו מצמצם הגעה, במין תורות כאלה. וכשכבר כן נפגשים כולם, התקשורת כמעט לא קיימת. 

אני כותב את זה ולא מאמין שהגענו למצב הזה. אחותי היתה, במשך רוב החיים, אחת מהאנשים הכי קרובים אלי. הקשר בינינו ידע תקופות טובות יותר ופחות (מצחיק שחלקן מתועדות בבלוג הזה לאורך שנים), אבל תמיד היה משהו חזק מהכל. 

אחותי השניה מאוד מנסה לא להיכנס בינינו. זהירה מאוד, לא מדברת עם אחד על השניה ולהפך. שומרת על כל אחד מאיתנו, ובעיקר על ההפרדה בינינו. שמה גבול מאוד ברור, לפעמים ברור מדי. 

ויותר מהכל, כואב לי על אבא שלי. היינו הגאווה שלו. שלושה ילדים שהוא גידל לתפארת. שם את כל חייו בדבר הזה, תמיד, מהרגע שנולדנו ועוד יותר אחרי שאמא נפטרה. הכי כואב זה שהוא עדיין מנסה, מאמין שזה יעבור מתישהו, שנצליח לחזור להיות כמו שהיינו. מנסה לדבר ולשכנע ולהסביר ולפעמים גם להתחנן. תנו לזה סיכוי. תנסו. תבואו בלב פתוח. תסלחו. רואים לו את הכאב בעיניים ואני משתגע. 

כואב לי גם על זה שכבר לא כואב לי. אולי יותר נכון להגיד שכבר הרבה פחות כואב לי. אני לא אדיש לזה אבל אני לא חי יותר את הכאב הזה. גם לא את הכעס. הרגע הכי עצוב היה כשהבנתי שאני כבר לא כועס. לא יודע אם השלמתי עם זה, אבל אני כן מבין שזה לעולם לא יהיה כמו פעם.