האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

דניאלה שומעת מה שמשמיעים ברדיו.
ברדיו משמיעים מה שדניאלה שומעת.
לאחרונה היא נהנית מאלקטרוני,
במיוחד ההם, איך קוראים להם...
היא לא זוכרת, זה לא שהיא לא יודעת.
אני שוכב אתה. וזה לא כיף!

דניאלה גונחת, כמו בטלוויזיה.
בטלוויזיה גונחים כמו שדניאלה מצפה.
באה הביתה על פרצוף של 'אני בקריזה!'
"בוא עכשיו, על השטיח, על הרצפה!"
לא התנגדתי. עכשיו זה מגרד.

כולם חושבים תוך כדי על כדורגל.
אני חושב על שיר של "גרייטפול דד."
בדיוק על הסולו של גרסייה
היא מבקשת שארד.
אני הולך על זה, כמו מתאבד.

דניאלה אומרת שאני ילד, אבל זה לא מפריע.
אם זה לא מפריע, למה לדבר?
היא אומרת שכנות זה עניין מכריע.
אני תופס אותה קרוב ואומר לה:
"מגיע לי כל-כך הרבה יותר!"
היא בוכה עכשיו. זה מנחם.

אבל יש לה גוף קצת כמו גיטרה,
ותחתונים מהמשביר.
אבא שלה עזב כשהייתה בת ארבע.
אין לי מושג מה זה מסביר.
היא פותחת את הרדיו, רוקדת ושרה
תופסת את הראש בשתי ידיים ואומרת:
"איזה שיר! איזה שיר!"

ועכשיו היא פותחת דלת
להתמסטל מהאוויר.
היא אומרת שככל שהיא גודלת,
היא לא סובלת את העיר.
אני שותק על זה. זה המחיר.