האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

פשוט אין לי כל כבר.

זה כאילו שברגע שאני מצליחה להתאושש קצת מאזשהו  משהו, כמו נגיד התאונה, ואני מצליחה שוב לשמוח ולצחוק והכל, אז (קשה לי לומר שקורה משהו שמקלקל את זה, מפני שבפועל לא קורה משהו משמעותי) אבל כל השמחה נתנדפת כלא היתה.

אני מצוננת, וקר לי כל הזמן, מחר מתחיל העיד-אל-עדחה (מקווה שכותבים את זה ככה), ובא לי להקיא מהעבודה הזו (אה יש לי 8 משמרות- וכן פעם אחרונה שבדקתי עדיין היו רק 7 ימים בשבוע), כמובן כמו שכבר ציינתי, זה לא שכל האפשרויות פתוחות בפני כי אני עדיין קצת מוגבלת בגלל הרגל וכל זה.

מבורך מי שהמציא את האדביל.

משהו אחד טוב שקורה בתקופה הזו זה שהתחלתי ללמוד אנגלית (הגיע הזמן שאני אעשה את זה, אכן), ואני אפילו נהנת מהלמידה, כבר שחכתי כמה טוב היה בבית הספר.

מצחיק שכ''כ נכנסתי לזה שכשאני חושבת אני מנסה לתרגם את המחשבות שלי לאנגלית בלי לשים לב.

כאן בא לסיומו פוסט תלונות.

ואני יודעת שיש המון פוסטים כאלו מדכאים וזה בישרא.

אבל היי, זה הבלוג שלי.