כל היופי שבעולם.
לא ידעתי שמשהו יכול להיות כל כך מושלם.
כשרק נפגשנו,הבטתי בך וחשבתי שזה לא הגיוני, זה בלתי אפשרי להיות כל כך יפה, נראת כמו שילוב מדהים בן החלום לפנטזיה.
עכשיו אני אומרת את זה, אחרי שעברה כבר שנה.
כן שנה, זה קרה בדיוק לפני שנה. אך הזמן שחלף מאז דומה לכמה ימים ספורים, ימים שמחים ועצובים, אך מעטים.
לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה, ובאמת אהבתי אותך, את החיוך שלך כשאתה חולם בהקיץ, את המבט בענייך, את הדרך שבה גירדת את הראש כשחשבת, או כשלא ידעת משהו, למרות שבעצם, ידעת הכל, תמיד ידעת, אבל הכי אהבתי את הצחוק שלך, אמיתי, רועם ומתגלגל, תמיד אמרתי לך שכבר לא צוחקים ככה היום ותמיד חייכת והוצאת לשון, כמו ילד קטן.
אז, רגע רגע...
נתחיל מההתחלה, הכרנו כשהגעתי לבסיס החדש, עמדת בכניסה לשלישות כולך מרוח בסיד, באותו רגע החלטתי שאתה תהיה הנקסט בויפרנד, נקסט בויפרנד זה כמו אקס בויפרנד, רק הפוך.
אני יודעת שהקדמות הן תמיד דבר משעמם, ובאופן כללי לא חייב לקרוא אותן.
אפשר לומר שאם אין לכם כח להקדמות אתם יכולים לדלג באלגנטיות על השורות הבאות ולהתחיל לקרוא את הסיפור החל מהפסקה הבאה. שזה למעשה, ממש עכשיו.
''אני אוהב את הטבע'', זה אחד המשפטים הראשונים שאמרת לי. ''אני מרגיש את הטבע בכל הגוף. מריח אותו, שומע את השקט שלו, שקט עוצמתי שאומר כה הרבה, אני רואה אותו, את כל היופי הזה, יופי אמיתי, לא מעשה ידי אדם, יופי פשוט כמו שבורא עולם יצר אותו''.
אהבתי את התיאור שלך. לא הבנתי אותו, אבל אהבתי.
אז שאלתי אותך אם אתה רוצה לצאת איתי לטיול, תמיד אמרו לי שהדרך הטובה ביותר להתחיל עם בחור היא להציע לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה. אני חושבת ששמחת כששאלתי, כי הסכמת בלי שום היסוס.
ואכן, שבוע אחרי זה, כשחזרנו הביתה מהבסיס, יצאנו לטיול.
ההתלהבות היתה גדולה, לפחות ההתלהבות שלי.
כשבאת לקחת אותי, הסתכלת על 2 התיקים הענקיים שארזתי ופרצת בצחוק.
נורא נעלבתי, לא הבנתי ממה אתה צוחק וחשבתי, לפחות בזמן האריזה שאני ממש כישרונית, אם הצלחתי לדחוס את כל הדברים שאני צריכה רק בשני תיקים, שהם למעשה לא כל כך גדולים.
אבל אתה צחקת, ואמרת שאנחנו יוצאים רק ליומיים, ואז עוד אילצת אותי לארוז הכל מחדש בתוך תיק גב אחד רגיל, התיישבת על המיטה שלי וחיכית שאעשה זאת, כשהבנתי שאין לי ברירה זה מה שעשיתי. כמובן שניסיתי למחות, אבל אלו היו מחאות קלושות, מפני שהייתי הולכת אחריך לכל מקום, ולטיול הזה רציתי לצאת.
אז לקחתי רק מכנס, חולצה להחלפה, מסרק, מברשת שיניים, וכמובן שאוכל ושק שינה. זהו. היית מוכנה, לפחות לדבריך, אתה היית מרוצה, אני לא, וכך יצאנו.
במשך הנסיעה שמת דיסק של בוב מארלי ושתקת, שפתיך היו מעוגלות במין חיוך צדדי, בקושי מורגש. תהיתי על מה חשבת. אולי על כמה שאני מפונקת, זה בטח הצחיק אותך שאני הולכת אל הלא נודע עם ציוד הישרדות של הומלסית.
ובכל זאת, למרות הכל לא באמת כעסתי, לא הייתי חייבת לצאת לטיול הזה, עשיתי את זה מרצון. פשוט רציתי לגרום לך להרגיש ייסורי מצפון. זה לא עבד.
כשהגענו לנחל עצרת את המכונית בצד, יצאנו ממנה והתחלנו לטייל, מהסלול לא היה קשה, ההליכה היתה נוחה רוב הזמן - כמה שזה היה שונה מהטיולים בבית הספר.
ואכן, השקט היה כמעט מוחלט, המים שבנחל היו כחולים וצלולים, התמזגו באופן מושלם עם צבע השמיים, מזג האויר היה חמים, כמו שרק יום אביב מוצלח יכול לספק. הכל היה פשוט ויפה קשה לי לתאר במילים את כל זה.
היום עבר והערב ירד. כשישבנו מכורבלים בשק שינה שאלת אותי אם נהנתי, אמרתי לך שכן, לא חשבתי לענות אחרת. אהבתי את מה שהרגשתי ואהבתי אותך.
''אצא אל השדה ואראה מה דיבר אלוהים אל החמה'', לחשת קרוב לאזני, ''ביאליק'' אמרנו במקלה, צחקתי והסטתי את המבט, לא רציתי שתראה איך הוא נוצץ מהתאהבות.
באותו ערב שכבנו, אני יודעת שלא תיארת לעצמך שזו היתה הפעם הראשונה שלי. זה פשוט התבקש. הכל היה כל כך רומנטי ויפה, החושך היה מוחלט, והשמיים היו זרועים בכוכבים, צחקת כשאמרת שכל זה, הכל נוצר במיוחד בשביל שנינו, ''תיראי מלון מליון כוכבים, את רואה לאן לקחתי אותך?!'' .
ואני, אני הצלחתי בזכותך להרגיש רגשות שלעולם לא הרגשתי.
התמכרתי לאווירה, ואליך.
היה לנו רק שבוע להיות יחד. אחרי אותו טיול זה נעשה רשמי, היינו זוג, לא רק כאלה שמסתובבים יחד.
היה לנו רק שבוע. זה היה שבוע מושלם.
מכירים את התאורית הגלגל?
לא האמנתי שאפשר להיות מאושרת יותר. שבוע זה נמשך, השבוע הכי מדהים שיכולתי לבקש. ואז, כמו כל גלגל, גם הגלגל שלנו החל להסתובב.
הודיעו לך שאתה חוזר לשטחים. משם כבר לא חזרת.
מאז, הזמן כאילו עצר, אני לא זוכרת מה קרה בשנה הזו שחלפה. חייתי, זאת אומרת, נשמתי, סוג של חיים לא מובנים.
התעוררתי בבוקר, אכלתי והתרחצתי, הכל, כי היה צריך. כי אמרו לי, או בקשו ממני. כוחות כדי להחליט לבד כבר לא היו לי.
אתה הדבקת אותי באהבה שלך לטבע, אני עוד זוכרת את המילים שאמרת כשרק הכרנו.
הטבע היפה והמסעיר, קיבל אותי אליו בזרועות פתוחות, תמיד, גם כשבכיתי, וגם כשנמאס לי, או כשלא היו לי כוחות. אז יצאתי לטייל, טיילתי המון כמעט בכל הארץ.
כן, הדבקת אותי באהבה שלך, ובלי לרצות שזרת את חייך, ואת מותך בחיי. בלי לדעת.
''הכל השתנה מאז שהלכת, היופי הכי יפה בעולם. ואני...'' מלמלתי בלחש אל חלל החדר הריק, מוחה כמה דמעות סוררות מלחיי, לקחתי את הרובה שנשאר אצלי השבת, האחרונה שאני אמורה לסגור, הסתכלתי על המחסנית שבלטה מהאפוד, הכנסתי אותה ובחיוך של הקלה, כיוונתי אל ליבי.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
