האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

כן, היום אחרי חצי שנה של התכתבויות אני נפגשת עם שחר.

אני ושחר הכרנו בפייסבוק, ואני יודעת שההיכרות שם היא לרוב שטחית ביותר ומבוססת על תמונות (שלי בביקיני באילת, ושלו עם גיטרה ומבט קשוח), אבל למען האמת, אני לא לובשת ביקיני, וגם לא הייתי באילת מגיל 10, הוא... מנגן רק על העצבים ובקשר למבט הקשוח, טוב, הכל בחיים זה עניין יחסי.

אני ושחר התחלנו לדבר, לדבר באמת, ומשיחות שטותיות של ''מה שווה יותר ליצן או קוסם'' (כאילו דא, בארור שליצן התחפשתי לזה בפורים במשך כל היסודי), הצלחתי לפתוח בפניו את מעמקי נפשי, וזה למעשה עניין מיוחד יותר, מפני שאפילו הפסיכולוגית שלי אומרת שיש לי מחסומים, ואני צריכה להשתחרר.

אז היום אני נפגשת איתו, למעשה בעוד 3 שעות כשהשעה תהיה 5.

הבטתי ביאוש על הבגדים שכיסו כל שטח פנוי בחדר, והטענה של ''אין לי מה ללבוש'' נמלטה מפי בפעם העשירית היום. הרגשתי אבודה.

אז עשיתי את מה שאני עושה כל פעם כשאני מרגישה ככה. הרמתי את הטלפון וחייגתי 0526866... ''תוווומר'' ייבבתי אל האפרכסת'' היום אני נפגשת עם שחר ואני לא יודעת מה ללבוש ואני לחוצה'' ''כן, זו ממש טרגדיה'' ענה תוך כדי צחקוקים קולניים במיוחד, ''אבל חכי אני בא אלייך''

20 דקות, דפיקה בדלת, פתחתי אותה וקפצתי עליו כורכת את ידי סביב כתפיו, הוא צחק זרק אותי על המיטה והתיישב לידי בעודו פוער את עינו למראה הבלגאן ששרר בחדרי.

תומר ואני ידידים כבר שנה, הכרנו במקרה כששנינו חיכינו לאוטובוס שלא הגיע במשך שעה וחצי, נרטבים מהגשם, ומשתדלים לא לצחוק מהמצב שבו היינו.

תומר היה חמוד אתם יודעים, באופן גבוהה עם עניים גדולות ושיער מבולגן כזה, לקח לי זמן עד שהרגשתי נוח לידו. עד שהוא הופיע, לא היו לי ידידים בנים, בנים מבחינתי היו בני זוג (פוטנציאלים או לא) ובנות חברות שאפשר לרכל איתן ולעשות צחוקים.

וזהו, מאז אנחנו החברים הכי טובים.

10 דקות אחרי שהוא הגיע הבגדים היו מקופלים חזרה בארון, ג'ינס עם סוודר סגול משובץ היו מונחים על המיטה ואני הלכתי להכין קפה לשנינו.

''הצלת אותי'', אמרתי לו במסווה של חיוך מתנצל, ''תמיד לשירותך מדאם''.

''אז מה, השחר הזה ממש הדליק אותך?'' חייכתי, מצחקקת על השפה הגברית שלו, ''משהו כזה'',  כן כי אני פשוט מתקשרת מצויין.

''מאי אני חייב לדבר איתך על משהו... אני, טוב, אני אוהב אותך'' שתקתי... ''טוב עכשיו זה יהיה זמן מצויין לומר משהו'', חייכתי מחוסר ברירה'' אבל... למה אתה אומר לי את זה דווקא עכשיו?''

הרגשתי את גוש הדמעות עולה לעיני.

''עזבי מאי, תשכחי מזה, לכי תתלבשי את... שלא תאחרי''.

אז הלכתי, התלבשתי, עשיתי את זה כל כך לאט, ובחוסר חשק, הוא חייך, ''את יפיפיה, בואי אני אלווה אותך לקניון'', לא אמרתי כלום, מה יכולתי כבר לומר?

התיישבנו  על אחד הספסלים בקניון וחיכינו שהוא יגיע, כל אותו זמן תומר ישב לידי, מחייך חיוך קטן, מנסה לספר בדיחות שטויות, כדי להפיג את המטח שנוצר ביננו.

5:00, 5:05, 5:15... ''מה אם הוא לא יגיע?'' שאלתי מאוכזבת. ידעתי שזה טוב מידי מכדי להיות אמיתי.

''הוא לא יגיע.'' אמר תומר, הבטתי בו מופתעת קצת,''מה?'' ''מאי, שחר, שחר זה אני. אמרתי לך שאני אוהב אותך...''

4 שנים לבלוג ו594 פוסטים, מרגישה כמו אימא גאה.

תקשיבו לשיר הזה:  http://www.youtube.com/watch?v=WYdRePdbFUM

לא עומדת בפני מאור כהן, ולא מצליחה להעלות סרטון לבלוג, גם כן, 4 שנים של ניסיון...

יום טוב:)