האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

קורה לכם לפעמים שאתם מרגישים מגעיל ופשוט לא בא לכם לעדכן כי גם אם יש לכם מה לכתוב אתם פשוט מרגישים שזה לא אמור לעניין אף אחד?

החיים המזוינים האלו, למה שמישהו אחר יתענין בצרות שלי? עזבו מישהו אחר, למה שמישהו בכלל יתענין בי?

ואני יודעת שזה הבלוג שלי ושאני אמורה לכתוב בו כי אני רוצה בזה. פשוט אני מרגישה שאני לא מעניינת את אף אחד, ושלאף אחד לא באמת אכפת.

חוץ מזה החיים באמת משעממים, אני יודעת שאני אמורה להודות על השגרה שלי, כי בשניה היא יכולה להשתנות, ואני באמת יודעת את זה מניסיון מר.

פשוט נמאס לי כבר, אני כל הזמן עסוקה, עבודה- לימודים- פזיוטרפיה, ובזמן שאין לי את אחד משלושת הדברים האלו אני ישנה (או מפנטזת על גיא מהישרדות).

בכל מקרה חודש חדש, שנה לתאונה שלי וזה עדיין לא באמת נגמר.

תמיד כולם אומרים לי שבסוף יהיה בסדר, אבל אם שרדתי את החיים המגעילים האלו, והגיע הסוף, לא מגיע לי שיהיה לי טוב? שאני באמת אהיה מאושרת, ולא יהיה רק ''בסדר''?

שמתי לב לזה לאחרונה. לפני כמה שנים כשהייתי שואלת לשלום אנשים הייתי מקבלת תשובות כמו ''סבבה'', ''פצצות לגבות ורסיסים לריסים'', ''אחלה'', אולי המילים האלה קצת התישנו, ואולי התבגרנו ושום דבר כבר לא סבבה יותר כי אנחנו זקוקים ליותר מהצלחה באיזשהו מבחן או מחיוך מהבחור הכי חתיך בשכבה, אולי אלו הסיבות, אבל העבדות הן שהיום תמיד התשובה תהיה ''בסדר'' במקרה הטוב, או במקרה הפחות טוב ''שורדים''.

שיהיה לכולם לילה טוב,

ותודה למגיב האלמוני, שהזכיר לי כמה אני באמת אוהבת את הבלוג הזה.