האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

אני מיקה, אני בחורה רגילה, לא יפה במיוחד, לא חכמה במיוחד, לא רגועה, עצבנית או מצחיקה במיוחד.

סתם אחת.

אני יודעת שלא אמורים לומר דברים כאלה על עצמך, אבל כזו אני. אני נצמדת לעובדות בלי לנסות לייפות אותן, או כמו שאני אוהבת לומר ''אני לא פסימית, אני מציאותית''.

מי היה מאמין שדווקא לי, מכל הבנות בעולם, יקרה משהו כזה?

משהו כל כך אפל ומסתורי, שהכניס אותי עמוק למערבולות של פרנויות ופחדים, של התרגשות וציפיה, של תקווה ואולי גם  אהבה.

הכל התחיל ביום שלישי, חזרתי מהעבודה ונשכבתי על המיטה, כשהרגליים כלפי מעלה דבוקות לקיר והראש כלפי מטה, שיערי נגע ברצפה הנקיה מידי תודות לאימא האובססיבית שלי. ככה אני נרגעת, זה מזרים דם למוח, זה מפיג כאבים מהרגליים, זה נוח.

כשהפאלפון צלצל ופשפשתי בתיק כדי להוציא אותו מצאתי פתק שלא היה מוכר לי, קראתי ''הלו'' מספר פעמים, לא שמעתי כלום, המטלפן ניתק, כשבדקתי מי צלצל אלי המילים ''מספר חסוי'' הבהבו בגוון סגול פאלפוני, הנחתי את המכשיר המשוחלל יחסית על המיטה לידי ופתחתי את הפתק, היה כתוב בו: ''אני מתבונן בך כל הזמן, מיקה''.

המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היתה ''עובדים עלי, מי זה?'' לא חשבתי לרגע שבאמת עוקבים אחרי.

למען האמת למרות שזה יישמע מוזר, היה נעים לחשוב שהתאמצו כל כך רק בשביל לסדר אותי, אז ניסיתי לשחזר איפה הייתי היום, עבודה, קניון, בנק. התיק תמיד היה איתי, כנראה הכניסו את הפתק בלי שהרגשתי.

ביום חמישי של אותו שבוע זה קרה שוב, הפעם חיכתה לי מעטפה בתיבת הדואר, היה כתוב שם

''אני מכיר אותך,

את לא מכירה אותי.

אני  יודע איפה את בכל דקה

ואם את מפחדת- יש לך סיבה''.

יצירתי- חשבתי. תמיד כשדמיינתי מכתבים כאלו, הם היו עשויים מגזרי אותיות, שלי היו סתם- מודפסים...

בשלב הזה התחלתי להיבהל, הגיע אלי לתיק, לפאלפון והגיע לבית, זה כבר לא מצחיק יותר.

רציתי לספר למישהו, באמת שרציתי, לפרוק חלק  מהפחד, להרגיש  קצת יותר מוגנת.

אלה אחד מהחסרונות בלהיות סתמית, אין לך הרבה חברים, ואלו שישנם, לא שמים לב אלייך ולא תמיד ראויים לתואר הזה.

וזה מנשך, שלושה חודשים זה נמשך, הוא היה עקבי איש המסתורין שלי-  הכינוי הזה נדבק לו בכל המחשבות שלי-  כל יומיים הגיע מסר ממנו. כשהלכתי ברחוב הרגשתי שמביטים בי ואולי רק דמיינתי?

אף פעם לא ראיתי אף אחד,  לא מישהו חשוד בכל מקרה.

הוא המשיך לצלצל ולנתק, ולשלוח פתקים, הוא היה מקורי והגיע אלי בכל מיני צורות, פעם זה חיכה לי בעבודה, פעם במייל מכתובת פיקטיבית, לפעמים בחדר שלי על עדן החלון, ולפעמים שוב בתיק או בתיבת הדואר, ואני לא הבנתי, למה אני? אולי הוא חושב שאני מישהי אחרת? מה עשיתי לו? מה הוארוצה ממני?

מביך לומר שלמרות שנבהלתי, למרות שחששתי, פחדתי ולא הבנתי, ציפיתי לפתקים האלו, הם נתנו לי לרגיש מיוחדת.

עד שיום אחד הוא צלצל, על הצג הבהבו המילים ''מספר חסוי'' ואני כבר ידעתי שזה הוא ובכל זאת עניתי.

''הלו''

''היי מיקה זה אני''

''אני?''

''איש המסתורין שלך''

צחקתי, איך הוא יודע על הכינוי הזה? ''מה אתה רוצה ממני?'' צעקתי, אני יודעת שהייתי אמורה להגיב אחרת, לכעוס יותר, לשנוא, להיפגע, אבל כשהוא דיבר הרגשתי מאובנת, היה לו קול נעים, כאילו תמיד משולבת בו טיפת צחוק.

''אני רוצה שניפגש''

''אני לא רוצה בזה''

''אני יודע שאת כן, אל תעשי פרצופים, אני רואה אותך גם עכשיו כשאת מעקמת את האף''

''מה? אני... איפה אתה?''

''ליד הבית שלך, בואי רגע אל החלון ותראי אותי''

הלכתי אל החלון ובאמת ראיתי בחור יושב על המדרגות ליד הבית, הוא לבש חולצה אדומה וג'ינס דהוי, וחשבתי שהיה יכול להשקיע קצת יותר בהופעה שלו, ואז נזכרתי שברנדון מבוורלי הילס התלבש ככה בחצי מהפרקים, הוא נופף אלי בידו, ואני צחקתי, הוא לא נראה מאיים, לא גבוה במיוחד עם שיער קצר, ושפתיים ורודות באופן יוצא דופן, הוא גירד בראשו, והתקרב אלי, עמדנו אחד מול השני כמעט באותו הגובה, כשקיר הבית מפריד ביננו, אלו אחד החסרונות/ יתרונות (עדיין לא החלטתי)  בלגור בקומת קרקע. ''בואי תצאי אלי'' ,  הוא ביקש, ואני הסכמתי, יצאתי ככה כמו שאני, בטרניג עם ציורים של תות ובשיער מבולגן, לא ניסיתי להרשים, גם לא רציתי. זה לא אפיין אותי.

חשבתי שאני צריכה לומר לו ללכת, לעזוב אותי ודיי, חשבתי שאני לא רוצה שום קשר לבחור המשוגע הזה שגזל ממני כל טיפה של פרטיות בחודשים האחרונים ושרק במקרה ניחן בקול סקסי ובמראה טוב כל כך.

התיישבתי על המדרגה לידו וראיתי מזוית העין שהוא מחייך, ''אני יון''

''נחמד לדעת. תקשיב יון, אני לא חושבת שהבנתי מה בדיוק אתה רוצה ממני, אני לא חושבת שזה משנה, באתי כדי לבקש ממך שתניח לי, אני לא יודעת מי אתה חושב שאני, אתה בטח מתבלבל,  אני בכלל לא מכירה אותך ולא בטוחה שאני מעוניינת להכיר. תגיד אתה מקשיב לי בכלל?''

הוא הביט בי משועשע  ''ברור שאני מקשיב, ואני לא מתבלבל, את מיקה אברהם. אני יודע מצויין מי את''.

הבטתי בו, לא מבינה,

''את מאמינה באהבה ממבט ראשון?''

''לא. למה?''

''כי אני כן מאמין, ראיתי אותך מסתובבת לבד ברחוב, עם האזניות שלך, נראת כ''כ שונה, מנותקת, סגורה בתוך עצמך, הסתכלתי עלייך ואפילו לא שמת לב, הרגשתי שאני חייב לדעת מי את, אז הלכתי אחרייך, גיליתי פרט ועוד פרט, ולאט לאט התאהבתי בך. אני יודע שזה נשמע לך מוזר ומפחיד, אין לי דרך אחרת לומר לך את זה''

''והמכתבים?'' שאלתי,   מתאלמת בהפגנתיות מהפן הרגשי שנכנס לשיחה.

''חשבתי שזה יהיה מקורי, לא חשבתי להרחיק לכת כל כך אני מצטער עם נבהלת''

''מקורי?'' הזדעזעתי ''אתה מבין בכלל מה עשית? כמה פחדתי ללכת לבד ברחוב? אתה לא נורמאלי!''

''אני מצטער''

''גם אני'' מלמלתי וקמתי, מותירה אותו לבד על המדרגה.

נכנסתי הביתה וקפצתי על המיטה הצמדתי את הרגליים לקיר, שיערי דגדג את הרצפה הנקייה מידי, ולראשונה מאז הפעם האחרונה ששכבתי ככה, הרגשתי משוחררת.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303

הסיפור משטתף בתחרות חירות בבלוג הנל.

אשמח לשמוע ביקורות.