כשקראתי את הנושא החם הזה לפני כמה דקות, חשבתי כזה ''אבל מה, אצלי בחיים אין אף אחד חשוב'', אני יודעת שמחשבה כזו היתה אמורה לצער אותי, מה שמוזר שבכלל לא אכפת לי.
לא אכפת לי באמת משום דבר.
תמיד חשבתי שאדישות זו כזו תחונה מגניבה והלוואי והייתי אדישה, כזו שלא בוכה, ולא צוחקת, לא מדברת כמעט, אנשים בעלי אופי כזה נראו לי כ''כ חזקים, בעלי ביטחון עצמי, כאילו הם יודעים שהם לא צריכים לעשות כלום כדי שיאהבו אותם.
הזמן, אולי הנסיבות הפכו אותי לאחת כזו.
אני לא בוכה יותר- כל הדמעות כבר יבשו, אני לא צוחקת- אין לי סיבות, לא מתעניינת כי אין לי במה ולא מדברת פשוט מפני שאין עם מי.
והכי מהכל, לא אכפת לי.
אני בכלל לא מרגישה מגניבה, אהובה, חזקה או בעלת ביטחון. אני מרגישה... סתם, אני לא מרגישה כלום.
אז אחרי שחשבתי על כל זה, כן מצאתי מישהו, שהופיע בחיים שלי לרגע, בתקופה שהכי הייתי צריכה, ונעלם מהם באותה מהירות.
זה היה שחר, שחר שהציל אותי מעצמי, שחר שבגללו התחלתי לכתוב, שחר שלמרות שלא הודתי בזה, בגללו נפתח הבלוג הזה.
שחר, אולי הבן היחידי שבאמת אהבתי.
גם לאנשים אדישים יכולות לזלוג הדמעות, אולי של געגוע.
אבל בעצם, לא אכפת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
