האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

עד שסוף סוף יש לי מה לומר, אני כאן מול המסך אצבעותי מטיילות על המקלדת האכילה (יש שם במבה וקולה ואורז ושוקולד ובטח עוד כמה דברים שאני כבר לא זוכרת שנשפכו עליה).

בכל מקרה, אני לא מוצאת את המילים.

אתמול היה הגמר של השרדות. בשנה שעברה הייתי בבית חולים, כמה ימים אחרי ניתוח, וכמה ימים לפני. היה אסור לי לצאת מהמיטה אז ראיתי את הגמר בחדר במקום בלובי על כל שאר הזקנים והחולים שהיו איתי שם. אני זוכרת שהאחיות באו לראות את זה איתי כדי שאני לא ארגיש לבד.

ושוב, אין לי כח לזה. שוב העיניים נרטבות והפחד גואה בי.

למה אני לא יכולה להיות סתם אחת שרוצה שיהיה לה כיף ויודעת איך לעשות את זה?

למה אני אני? עם הפחדים האלה מכבישים, למרות שעברה  שנה, עם פלאשבקים כתוצעה ממשאיות עוברות.

למה אני כ''כ לא חושבת שמגיע לי שיהיה לי טוב? כ''כ לא מאמינה בעצמי שזה מזעזע.

כולם אומרים תאהבי את עצמך תקבלי את עצמך ואז יאהבו אותך.

20 וחצי שנים לא עשיתי את זה, מאיפה אני מתחילה עכשיו?

הטוב אף פעם לא מנצח.