האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

פטרו אותי מהלונה גראנד, האמת שדיי בצדק, לא עניתי לטלפון כשהייתי כוננית, ולא תפקדתי בכלל בחודש האחרון.

אני חושבת שזה כי נמאס לי. זו לא עבודה שאמורים לעבוד בה כ''כ הרבה זמן כמוני. זו עבודה מייאשת.

בכל זאת נעלבתי. יהיה שקרי לומר שלא.

בכל מקרה זה טוב שזה נגמר, כי לי לא היה אומץ לעזוב לבד.

אולי אני לא באמת מאמינה שאני יכולה למצוא משהו טוב יותר.

יום שישי יש לי ראיון לגן ילדים, להיות עוזרת גננת. אחת השכנות שלי סדרה לי את זה.

אני אפילו לא יודעת איך להודות לאנשים שעוזרים לי. המילה ''תודה'' נראת כ''כ לא מספיקה.

ואני לא מבינה למה אנשים נחמדים אלי כשאני לא עשיתי כלום כדי לזכות בזה.

זה עצוב לי להרגיש ככה. אני מנסה לחשוב אם הכרתי אנשים נחמדים בחיים שלי. אני חושבת שחוץ מהאנשים שחייבים לאהוב אותי כי הם נגיד המשפחה שלי, אני לא מכירה או הכרתי כאלה אנשים.

אני מקווה שאני אחת כזו, שיכולה לתת בלי לרצות לקבל כלום בחזרה.

שאולי אני אוכל להיות אחת כזו. בת אדם טובה יותר. אני חושבת שעכשיו אני כ''כ עסוקה במסכנות שלי, לפחות מאז התאונה. כל הזמן בלמה כל הרע קורה רק לי. שאני לא שמה לב בכלל לבעיות של אחרים.

אני מקווה שיהיה טוב.