האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

אז ביום שישי הייתי בראיון בגן ילדים לתפקיד עוזרת גננת.

הייתי בטוחה שכלום לא יצא מזה כי מנהלת הגן אמרה שהיא תתקשר אלי עד יום שלישי, היא לא התקשרה, וכבר נכנסתי לאחד ממצבי הרוח שלי שנמשכים שעה וחצי בערך, כי כאילו אני רציתי לעבוד שם.

מה שקרה שהיום צלצלו אלי ושאלו אם אני יכולה לבוא להחליף מישהי, כ''כ שמחתי שהלכתי כולי ג'יפה עם ג'ינס מאתמול והטישרט הראשונה שראיתי.

ונסעתי לשם.

בואו אני אספר לכם משהו, הילדים מתחלקים ל3 חלקים:

1-  כשיש 30 ומשהו ילדים בני 3-4 בחדר, גם אם יש 3 מטפלות וגם אם הם כביכול עושים משהו -הם רבים ונושכים ומרביצים.

זירת אגרוף ילדותית.

אז כן, הסוג הראשון- הסוג המרביץ.

2- הסוג הדביק- הסוג האהוב עלי. אלה שמאוד אוהבים אותך, גם אם הם לא מכירים אותך כי זה היום הראשון שלך שם.

הסוג הזה מאמין מאוד בחיבוקים, בליטופים, בצומי, אה כן- הם גם מרבים לממש את זה עלייך. את כל החיבוקים והליטופים וה''דניאלה תפנקי אותי''.

כאילו שאני פרסומת לשמפו.

3- הסוג השלישי, הכי מעצבן, אלה שגיליתי היום, וכ''כ הזכירו לי את עצמי כילדה, הסוג ה''לא משתף''.

הסוג הזה תופס את הצעצועים הכי שווים בגן וברגע שמישהו מתקרב אליהם כדי לשחק איתם, הם פורצים ביללות שבר נוראיות, כאילו ברגע זה ממש קרה אסון.

דרך אגב בדרך כלל אלה שבאים לשחק עם ילדי סוג 3, הם ילדי סוג 2. שאחרי שדוחים אותם נעלבים עד עמקי נשמתם, ובאים לבכות עלי. כמובן.

סתם. אני אוהבת צומי של ילדים, זה גורם לי להרגיש שאוהבים אותי.

אוקיי, אז דניאלה העוזרת גננת המחליפה- בינתיים. הולכת לעשות אמבטיה כי הכל אצלי מלא בחול.

יום נעים:)