האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

אבל כאן כולם קוראים לי ליסה.

הגעתי לכאן לפני שנה, אני לא יודעת איך, תמיד הייתי ילדה מבולבלת, אני חושבת ששתיתי מהבקבוק הגדול, והתכווצתי לגודל של בוטן, ואז היה בקבוק קטן, וגדלתי בחזרה, אבל הפעם הייתי גבוהה יותר מעצי הבראש. 

אני צריכה לזכור לא לשתות מבקבוקים שאני לא מכירה, זה יכול לגרום להזיות. אני יודעת את זה, התנסתי בזה, כמו שאתם בטח מבינים, אבל אז מגיע מישהו, לפעמים הוא באמת חמוד, ונותן לי בקבוק של קולה, ואני כבר שוכחת מהכל.

אני אליסה, אבל ברחוב כולם קוראים לי ליסה.

אני לא כזו זולה בדרך כלל, ויש לי דרישות גבוהות מבחורים, כי אני אליסה, אני באתי מארץ הפלאות, ארץ החלומות, ארץ האהבות.

אני באתי מארץ בלי מלחמות. באתי מהאגדות.

אני לא זוכרת הרבה מחיי הקודמים, אני זוכרת את הבית שלי, גזע עץ חלול, חמישה חדרים עם נוף ליער, היה לי חדר  שינה גדול, יכולתי לתלות תמונות של נסיכים על הקירות הפרחוניים, אבל תמיד ידעתי שאף נסיך לא יתחתן עם בחורה כמוני, הם מחפשים נסיכות יפות וחלשות שזקוקות להצלה, ואני?

אני אליסה, אני גולם אמיתי, קטנה וגדלה כאילו היה זה דבר שבשיגרה, נופלת ונפצעת בלי סוף, החתול הנעלם כבר עשה דוקטורט ברפואה, במיוחד בשבילי.

אין הרבה פצועים בארץ הפלאות, אחרי הכל, במקום שחתולים נעלמים מלכות עשויות מקלפים, אנשים הולכים לאחור במקום לפנים וארנבים יודעים לקרוא שעון, תהיו בטוחים שהם ימציאו משהו גאוני שימנע מהם את אי הנעימות של הכאב.

בארץ הפלאות גם אני הייתי מיוחדת, אף על פי היותי אנושית, הרי הייתי בת אדם, בת האדם היחידה באיזור. בכלל לא הרגשתי בודדה, כל היום סבבו אותי יצורי פלא מצחיקים.

אני אליסה, באתי מארץ הפלאות.

עכשיו כבר שנה אני זרוקה כאן באיזו גינה, הרבה בני אדם יש פה, הם לא נחמדים כ''כ ותמיד ממהרים, אבל לא בחינניות של הארנבים.

אני לא בטוחה איפה אני, אני חושבת ששמעתי את השם ''תל אביב'' כמה פעמים מפיותיהן של ילדות נלהבות, הן נעצו בי מבטים מוזרים, והמשיכו בדרכן.

שמתי לב שכאן לא נהוג לגור בתוך העצים.

יום אחד הגיעו אנשים, הם לבשו מדים כחולים ושאלו שאלות, עניתי, שאני אליסה ושהגאתי מארץ הפלאות, הם היו נחמדים, אחד מהם הזכיר קצת את אחד הנסיכים מהפוסטרים שתליתי בחדר שלי בגזע העץ, כשעוד הייתי בטוחה בין זרועות האגדה.

הם הסתכלו אחד על השני וצחקו.

אחרי זה הובילו אותי לבנין כזה, עם הרבה אנשים בני אדם אחרים, שלא הכרתי, שהייתי צריכה להכיר, אני חושבת שהרבה שם עשו דוקטורטים ברפואה, אבל לאף אחד לא היה ריח של חתולים, אף אחד גם לא היה יכול להעלם, סתם כך פתאום.

כאן יש לי חדר, הוא כולו לבן, אני לא יכולה לצאת ממנו.

אני מעדיפה את הגינה, אבל מסתבר שאף אחד לא שואל אותי.

אני ליסה, פעם זה היה אליסה, הגעתי מארץ הפלאות.

אבל כאן, אין ניסים, או נפלאות.

הסיפור משתתף בתחרוץ סיפורי מדע בדיוני, בבלוג הזה:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11290969