האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

זה לא משהו שאני עושה כ''כ טוב.

תמיד אני חוזרת אל אותם הרגלים. כאילו שלא התבגרתי. כאילו שנשארתי אותה ילדה בת 16.

וזה מעצבן.

הוא- ''לדוגמא: ראיתי את הסרט אווטר פעמיים''

אני-  ''באמת?''

הוא- קצת מגמגם ''טוב לא, אבל אני רוצה ללכת שוב''

אני - ''לא ראיתי את הסרט הזה'' - רומזת לו בצורה בוטה שאני רוצה ללכת.

אני- מבינה שהוא לא מגיב

אני- נעלבת

הוא- ''וואו, את צריכה ללכת''

הוא- ממשיך להסביר משהו אחר

מעצבן אותי שאני עדיין מאמינה שמישהו יכול לאהוב אחת כמוני.

אני לא בטוחה אם זה עניין של תקווה או של חוסר מודעות עצמית מזעזע.

''מהההה???????!!! כל החג אני אהיה בלי קו?!?!!?!?''

''אממ, כן?''

אההההההההההההההההההההההה