תמיד כשאני אומרת שלא טוב לי, אני מקבלת תשובה בסגנון ''טוב, החיים לא קלים, תתמודדי'', אוקי זה בדרך כלל מעודן יותר ומלווה ב''תחשבי חיובי'' וכל מיני מנטרות פלספניות בסגנון.
בכל מקרה זה גרם לי לחשוב כאילו, טוב כבר הבנתי שאני לא היחידה שקשה לה, אבל כולנו כאן, לא מרוצים מהגורל של עצמנו, אבל אנחנו כאן.
השחקנים של אלוהים, רבים ונלחמים, פוגעים אחד בשני ומתפייסים, לפעמים גם אוהבים.
מה קושר אותנו לעולם הזה?
מה גורם לי לומר שישראל היא המדינה ''שלי'' או ''הבית שלי'' או כל דבר כזה, הרי ברור שזה לא באמת שלי, הכל כאן הוא בהשאלה ואני חלק מהחיים הזמניים האלו כאן.
חוץ מזה אם כולם סובלים כ''כ למה כולם נלחמים על ההשרדות שלנו כאן? אוקי אז יצר טבעי וכל הבולשיט הזה, אבל למה?
כן להתעורר ב4 בבוקר ולא להצליח להירדם ואז במקום להשקיע את עצמי באיזה ספר עם ערפדים או לשמוע מוזיקה אני מתחילה לחשוב, נכון. זה לא הראיון הכי חכם.
במיוחד לא אם אחרי שאני חושבת על השאלות הקיומיות האלה שכל כך הרבה אנשים ניסו לחשוב עליהם לפני, ואז אני עוד מרגישה חכמה.
כן גם זה לא ראיון חכם.
לעלות את זה על הכתב מרגיש אפילו יותר מטומטם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
