האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

זה התחיל ביום גשם, ירדו הרבה טיפות אויר, היה קפור אימים, ואז הגיעו הברקים.

ילדה קטנה, בערך בת 12, מפוחדת ובודדה, במעיל צבאי גדול ובמגפים צהובות, הלכה לבדה בגשם.

פתאום היא ראתה מרחוק מכונית גדולה ומפוארת אשר השפריצה טיפות מיים לכל כיוון ונסעה במהירות גדולה בהרבה מהמותר.

הילדה הקטנה בכתה כי היא פחדה מהמכונית הגדולה שנסעה לעברה במהירות, והיא הייתה רטובה מגשם וממים שהעיפה עליה המכונית.

היא הרגישה מסכנה וואומללה וכשניסתה להשתמש בטלפון הנייד שלה כדי לצלצל לאמה המודאגת, גילתה בחרדה שהטלפון נרטב לגמרי וכבר לא בר שימוש.

אז היא התחילה לזעוק לעזרה...

אוי אני כבר מתחילה לרחם על הילדה הזו

באמת מסכנה.. מה עוללנו לה?

לפתע בחור יפה תואר עם ניבים בולטים וחיוך נעים ויפה התקרב אליה והושיט לה את ידו, הילדה ידעה שאסור לה ללכת עם זרים.

כך אמה אמרה לה בכל בוקר לפני צאתה, ''אבל...'' חשבה לעצמה הילדה, ''...יותר גרוע מעכשיו כבר לא יכול להיות''

הצעיר לקח אותה לפתח של מערה, המערה שנראתה אפלה ושחורה מבחוץ הייתה חמימה ומוארת מבפנים, בערה שם אש באח והיה שטיח גדול וסגול על כל הרצפה.

הבחור לא דיבר הרבה אבל נתן לילדה סווצרט לבן וגדול מארון בגדים שלו, על הסווטרט היה הדפש של כלבלב, והיה לו ריח נקי ונעים

הילדה לבשה אותו בשמחה במקום מעילה הרטוב, הוא נתן לה לשבת בכורסא נוחה ונעימה, ולאט לאט הרגישה הילדה שהיא נרדמת.

בשנתה חלמה הילדה על נהר גדול ושחור

שבמרכזו תמנון בעל זרועות מפחידות עבות וורודות, היא פתחה את עיניה בבעטה וראתה את הבחור מליל אמש נועץ בה מבטים מלאי כוונות זדוניות, ועל שיניו כתמי דם טריים.

ופתאום היא הרגישה משהו חם נוטף מצוורה, רק לאחר כמה שניות היא חשה בכאב החיה שנצמדה אל חזה אחזה בצוואה מפוחדת נוטפת דם.

הילדה הרגישה בצורך לחזור הביתה חזק יותר מאיי פעם, היא בכתה חזק ממש.

אבל הצעיר לא מש ממקומו, הוא רק חייך והסתכל עליה במבט מוזר...

הילדה הקטנה שאת שמה לא הזכרנו מפאת חיסיון קטינים, חשה מתיחות בטנה. תחושה שלא הכירה עד כה, של פחד, התרגשות, ועוד משהו שלא יכלה להסביר.

היא שאלה בקול חלוש ''מי אתה?''

והוא ענה לה בחיוך : ''אני הסיוט הכי גדול שלך...''

הילדה צחקה, ''כבר ראיתי את זה באיזה סרט, אתה צריך להיות מקורי יותר''.

אך עדיין קיננה בה התחושה שאולי זה לא רחוק כ''כ מהאמת.

''אני דיימון'', הוא אמר לאחר כמה רגעים כשחשב שהילדה מתחננת לפרוץ שוב בבכי מר.

היא הפנתה ממנו את פניה, ולפתע ראתה סביבה המון קברים מאובקים.

הילדה חשה בפחד מצמית שכמותו לא חשה מעולם, פרצי הבכי פרצו שוב מגרונה, בכי קורע לב.

''אני לא אעשה לך כלום, אם תתנהגי יפה'' אמר לה דיימון, מרגיש גם  הוא רחמים על הילדה המסכנה שנכלאה לדרכו, מהר מאוד הוא התעשט, ונזכר מה הוא, ומה תפקידו בעולם, וחשף בפני הילדה את שיניו המלוכלכות.

טוב בואי נציל אותה כבר מסכנה...

אוקי

לפתע נשמעה דפיקה בדלת, בפתח אמר זורו. זורו האמיתי!!!

הילדה לא ידעה את נפשה מהתרגשות ומשמחה, רצה אל האיש במסכה וחיבקה את רגלו.

זורו צעק בקול גדול את משפטו המוכר:  ''אל חשש זורו ניגש''

הוא הציל אותה מידי הערפד והביא אותה הבייתה אל הוריה המודאגים.

הילדה רצה אל דלת ביתה - לא לפני כמובן שהודת לזורו האיש והאגדה,  ונשקה ללחיו- חיבקה את הוריה חזק, חזק והם הבטיחו אלה לאלה, שמהיום והילך הם יסיעו אותה במכוניתם לכל מקום שתחפוץ בו נפשה.

הסוף.