אוקיי, אני בחיים, אם אפשר לקרוא לזה כך.
אין לי כ'כ מה להגיד, ולכתוב פוסט כזה אחרי חודש שלא כתבתי כלום, ואולי בעצם חודשיים זה עצוב וחסר גם בשבילי, אבל זה באמת ככה, אני כבר לא מרגישה את הצורך לבוא לכאן ולכתוב על עצמי, אני למעשה כבר לא מרגישה את הצורך לכתוב בכלל.
אולי זה יחזו אלי כשיחזרו הכוחות.
אני עדיין בהוט, אני לא יודעת להגיד אם טוב לי שם, זו עבודה, וכאילו, טוב זה משהו שצריך לעשות אם אנחנו רוצים שיכנס לנו כסף לחשבון.
אני רק מקווה למצוא עבודה שלא תדרוש ממני להאבק בלקוחות כל היום.
אני חושבת שנעשתי שופוהוליק, ברצינות, גיליתי כמה חנויות של מעצבים מקומים, והתחלתי ממש לאהוב בגדים, ולאהוב את איך שאני נראת בהם.
אני יודעת שזה שיפור, נוא מור טישרטס של להקות, באמת הגיע הזמן.
היום אני הולכת למישהו שמעצב נעליים לפי מידה עדיין יש לי רגל חריגה בגלל התאונה, ולא נראה שזה הולך להשתנות, כשדיברתי איתו הוא אמר שהוא יכול גם להכין לי נעליים עם עקבים אם אני רק ארצה, נשמע נפלא.
אני חושבת שאין הרגשה טובה יותר מלקנות בגדים או נעליים, כמה מצחיק שזה נשמע, ובאמת אני יודעת איך זה נראה מהצד, אבל כאילו כשאני עושה שופינג אין לי צרכים אנושים יותר, אני הופכת למין סופר הירו, וכבר לא כואבת לי הרגל, ואין לי פיפי, ואני לא רעבה או עייפה.
אני רק עדיין מרגישה שאני רוצה מישהו לאהוב, מישהו שיאהב אותי, אני חושבת שמיציתי את כל הלצאת לקצת.
טוב כאן תם ונשלם עסק החפירות הזה, אני אשתדל לחזור לכאן יותר, אפילו אם זה בשביל שטויות, או בשביך הנושא החם או משהו.
יופ נפלא שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
