לפעמים כשאני קוראת אחורה קטעים שכתבתי לא כ''כ מזמן נגיד לפני שבוע, אני חושבת לעצמי איזו מעפנה אני, זה גם קטעים שמביך לי לקרוא, וזה מוזר כי כשאני כותבת כאן אני כותבת בדרךכלל את מה שאני מרגישה באותו רגע.
אבל אני לא מוחקת את הפוסטים האלה.
אולי בשביל הסיכוי שכשאהיה בת 30 אני אקרא את זה ואחשוב וואו כמה השתנתי איזה מותק הייתי.
כמו שאני חושבת עכשיו על עצמי בגיל 16.
הקמיצה שלי מכירה טוב את כפתור המחיקה.
איזה שם מוזר זה קמיצה?!
מה שמזכיר לי שאני צריכה להוריד את שאריות הלק מהציפורנים.
אני צריכה ללמוד פעולות כוכב גם.
פיכס כמותי.
אני לא מאמינה בקשרי ידידות בין גבר לאישה.
אני מבינה עכשיו עד כמה אני לא מאמינה בזה.
כאילו בנים שאני סתם מתרוערעת איתם, בעבודה בפייסבוק או בקבוצה עם עוד אנשים, הם מכרים, הם לא כ''כ מכירים אותי, אבל הם טובים כדי להעביר את הזמן ולא להרגיש מנודה או בודדה או משהו.
אנשים שבאמת קרובים אלייך, ובעצם כשאני נותנת לבן להכיר אותי או להתקרב אלי, למה אני מצפה? הרי ברור שמן הנובע מכך שאני גם אכיר אותו, איך אפשר לא להתאהב במישהו שמכירים טוב?
אולי בעצם אפשר אם הוא מגעיל.
אבל אם הוא טוב? ונחמד ומדהים? ואם הוא יושב לידי עם כל הביטחון הזה שלו ושר שירי אהבה עם השם שלי, ואז אומר לי שהוא אוהב אותי ושאני מדהימה, כאילו אני רק אנושית.
אני יודעת שמבחינתו זה קטע ידידותי, אבל איך אפשר לא לאהוב אותו?
איך מצפים ממני להתייחס לזה ככלום, בעצם?
איך אני מצפה את זה מעצמי?
אני שונאת להזכר בזה שיש לו חברה. והיא לא אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
