האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

אז שלום לכולם. כאן דניאל.

אני נמצאת עכשיו בבית חולים כי פגעה בי משאית כשחזרתי מהבסיס.

כן הייתי במאבר חציה וכן נדמה לי שהיה אור ירוק כי כל המכוניות עצרו.

אני כאן כבר שבועיים. מצבי הפיזי לא משהו, והנפשי עוד יותר גרוע.

כואב לי כל הזמן ואני כאן כנראה אהיה כאן עוד הרבה זמן.

בסוף אני אחזור ללכת רגיל, בסוף זה בעוד חודש בערך.

זה מזל.

וגם זו משאית כשאני שומעת סיפורים אני נכנסת לפופורציה.

אבל זה לא מפחית מהכאב או מהתסכול.

אמא ואבא קנו לי מחשב נייד ממנו אני כותבת לכם עכשיו. אבל האינטרנט כאן עולה המון כסף וגם אני לא אוהבת כשהמחשב אצלי אני נכנסת ללחץ, שאמה יגנבו לי אותו.

לכן אני לא אוכל לעדכן הרבה.

אני לא יודעת כ''כ מה לספר.

אני רק זוכרת שניסיתי לברוח מהמשאית ולא הצלחתי, והיא העיפה אותי על הכביש וצעקתי עד ששמו אלי לב.

אין לי חשק לכתוב או לדבר על זה.

אני אחזור ללכת ומלבד כמה צלקות לא יישאר לי כלום.

זה המזל שלי.

זה ממש נס.

המשאית עלתה לי על הרגל ואני עדיין בחיים.

כל היום אני במיטה או בכיסא.

אפילו ללכת לעשות פיפי כבר הפך לסיפור גדול.

אבל אני כבר עושה את זה לבד. שזה גם משהו.

אז זהו. אני אלעה אתכם בסיפורי בית חולים. אלא לא סיפורים מלבבים.

וגם לא את עצמי.