האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

כ''כ הרבה התחדש בתקופת הבית חולים הזו, ואם זאת כ''כ הרבה דברים פשוט נתקעו.

אני עדיין כאן, כבר למעלה מחודש, וצפוי לי כאן עוד חודש בערך.

הודיעו לי שלצבא אני לא חוזרת, כל חייל שנפצע מתאימים לו פרופיל חדש, ומפני שגם ככה הפרופיל שלי היה נמוך הוא ירד מאוד וב28.6 שזה יהיה חודשיים מיום התאונה אני כבר לא חיילת בצבא ההגנה לישראל יותר.

בהתחלה בכיתי המון.

זה נורא עיצבן אותי מה גם שהרופא אמר שאני אוכל לחזור לתפקוד מלא ורגיל.

עיצבן זו לא מילה.

אבל כאן אני גם ככה בוכה כמעט כל יום.

כבר נמאס לי, אני מרגישה כאילו באמת נגמרו לי כל הכוחות.

אני יותר מחודש במיטה או בכסא גלגלים.

תלויה באנשים אחרים כמעט בכל פעולה, הכי בסיסית שתהיה.

עברתי 2 ניתוחים ברגל וצפויים לי עוד 2-3. במקרה הטוב.

יום ראשון הניתוח הבא.

ונמאס לי.

כואב לי כל הזמן, ועצוב לי.

כל אחד ממשיך בשגרה שלו של עבודה, צבא, או ביצפר, ומה השגרה שלי כאן?!

לקום ב6 בשביל לקבל אנתיביוטיקה, ב7 וחצי טיפול, ב4 זריקה, וב8 עוד טיפול, בין לבין דוחפים בערך 11 כדורים ביום וזה לא כולל את המשכחי כאבים.

אין ספק.

ממש חגיגה.

טוב נמאס לי גם לקטר.

אבל הייתי צריכה לפרוק את זה איפשהו.

שיהיה לכם יום טוב.

אחזור כשיתאפשר לי.