האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

החלטתי בעקבות הצעה של מישהו, להציג את הצפיעה שלי בתור סיפור.

אז הינה זה כאן. החלק הראשון והשני.

אני אמשיך מתישהו.

וכן- הכל אמיתי.

חלק ראשון- ככה הכל התחיל.

זה היה יום רגיל למדי, תחילת שבוע, שאיכשהו מאז שהתגייסתי, לא נראה כמו תחילתו של משהו חדש, אלה כמו המשך לסבל מתמשך.

אמא כרגיל צעקה מהסלון: ''דניאל קומי כבר 6 וחצי',' ואני כרגיל מלמלתי משהו כמו: ''טוב אימא רק עוד כמה דקות'' והתהפחתי על הבטן.

זה היה יום רגיל, יום שגרתי ומעצבן.

קמתי להמיטה התרחצתי, לבשתי מדים, בדקתי בפעם המליון שלא שחכתי כלום, יצאתי מהבית נזכרתי שהשארתי את החוגר על המיטה, חזרתי הביתה ורצתי לאוטובוס, שאיכשהו פספסתי.

בסופו של דבר הגעתי לבסיס בזמן. לא שמישהו באמת בודק את זה אצלנו, אבל לדייקנית כרונית כמוני זה תמיד היה חשוב.

אולי כאן התחילה הטעות שלי, או בעצם לפני זה. בכלל לא הייתי צריכה לקום באותו היום, אבל אם עכשיו אני אתחיל לספור את כל ה- ''אם הייתי...'' אני לא אסיים גם בעוד שנה. וכן. תאמינו לי שחשבתי מספיק על מה היה קורה אם, מצאתי לפחות 386 אמים.

כמובן שבאותו יום בבסיס לא היה משהו יוצא דופן, שנאתי את הבסיס הזה, מהיום שהגאתי אליו, מורעלת כמוני חלמה על בסיס סגור, על לוחמים, על לסגור שבתות ולא להגיע הביתה 21 יום, לאכול חול, ולישון בחדר עם עוד בנות שבשלב מסויים נהפוך לכמו משפחה.

כמובן שזה לא מה שקיבלתי. הרי כ''כ רציתי את זה, אז למה?

''את תלכי לסנט ג'ין'' זה מה שאמר לי קצין המיון. ''סנט ג'ין זה אחלה בסיס, לא רחוק ממך...'' (לא בכלל לא רק שעתיים נסיעה לכל כיוון) ''את תהני שם''.

ואני צעירה בורה, מורעלת (כמו שכבר ציינתי) אחרי טירונות מהממת האמנתי לו, חייכתי ואמרתי ''תודה'' וזהו.

הלכתי את הלא נודע.

אז בכל אופן באותה תקופה אושר לי טופס 55, הציעו לי לעבור לגדוד של הצנחנים, וזה היה בדיוק מה שרציתי, ובנוסף דמיינתי כמה שכומתה אדומה הולך יופי עם שרוך אפור.

אז כן- אותו יום היה יום משעמם ומתסכל,כמו כל יום אחר.  חשבתי על מה אני הולכת לומר לרויטל כדי שתיתן לי ללכת לטקס יום הזיכרון בבית הספר במקום בבסיס, חשבתי על אייל, מישהו שמצא חן בעני והייתי אמורה לפגוש אותו יום, וחשבתי.. אני לא יודעת, על כמה משעמם לי וכמה שבא לי הביתה.

אז יצאתי מוקדם ב2 בערך,בדרך עוד הספקתי להראות את הדרך לכמה חיילים לא מקומיים שהלכו לאיבוד, ולדבר עם הש''ג יום ואז התחלתי ללכת לתחנת אוטובוס. שמעתי מוזיקה, נראה לי שזה היה שיר של אביתר בנאי. בצומת ראיתי שכל המכוניות עצרו, האור היה ירוק אני חושבת, אבל לא ממש זוכרת, התחלתי לחצות, והמשאית התחילה לנסוע, הייתי בערך בגובה של הגלגלים שלה, לא היה לי באמת סיכוי וידעתי את זה, אבל כמו כל בן אדם עם חוש השרדות כלשהו, ניסיתי לברוח.

ואז, מצאתי את עצמי על הכביש צורחת מכאבים, לא יכולה לזוז, בטוחה שכל מה שקרה לי זה ששברתי את הרגל.

חלק שני- המיון בנהריה

את מה שקרה אחר כך, אני זוכרת במעורפל, היו אנשים שהקיפו אותי, היה נהג אוטובוס שנתן לי מיים, והיה מישהו אחר שהזעיק אמבולנס וניסה להקים אותי, למרות שלא יכולתי לקום.

לאחר כמה דקות הגיע האמבולנס והגיע גם המפקדת שלי, הסיעו אותי לבית החולים בנהריה, שם חיכיתי משהו כמו 5-6 שעות במיון.

בוהה באסמס של אייל שכתב שהוא מחכה לי במרכזית, ועדיין חושבת על ''כמה כיף יהיה ללכת ביום הזיכרון לבית הספר עם מדים''.

משהו שאני חייבת לציין לטובה  זה שביום הפציעה המפקדת שלי עם חברים שלי מהבסיס לא עזבו אותי עד ללילה, וזה משהו שאני מאוד מעריכה, כי להסתובב בחדר מיון יום שלם בשביל משהי שגם ככה מטושטשת וישנה לסרוגין מתרופות ומשכחי כאבים שיכולים להרדים סוס, זה לא להיט בכלל.

בכל אופן, בסופו של דבר מצאו לי חדר במחלקה אורטופדית, כל אחד התפזר לביתו, ונשארתי לישון כשהאימא ההסטרית שלי כבר התייצבה לידי.

את זה אני דווקא זוכרת טוב, למרות הטישטוש ואוירת השינה שאפפה אותי, החלפתי את המדים בפיג'מה וורודה של בית החולים, והגיעו עוד כמה בנים מהבסיס. זה משהו שממש ריגש אותי, ביום התאונה כל אחד כנראה פחד שאמה אני אשאר לבד לשניה וחצי

(משהו דיי מצחיק בהתחשב בעובדה שגם ככה לא יכולתי לתקשר,  כי טוב, ישנתי) בכלל, לא היה שום סיכוי כזה.

כל מי שאני אוהבת מהבסיס בא, זה היה כ''כ מרגש ונחמד מצדם, כמעט בכיתי, אבל רק כמעט, הייתי עייפה מידי בשביל זה.

ואז הגיע הרופא החכם מאוד, שאמר ללא כל ספק או עירעור בקולו ''דניאל זנו? אה את, החיילת, כן, טוב לפי הצילומים אין לך שום דבר ברגל, ואת יכולה ללכת הביתה, אני אתן לך שישה גימלים, ואני עוד נחמד''.

הסתכלתי עליו קצת המומה ולא מבינה מה הוא רוצה ממני וכשאיכשהו עיקלתי מה הוא אמר, ניסיתי לקום מהמיטה.

ואז התעלפתי.

כ-ן, אדוני הרופא המלומד, זה היה חכם.

כשהתאוששתי, כבר היה בוקר, הרגשתי יותר טוב, ושוב ניסיתי לקום, אחרי כמה נסיונות כושלים ובעזרת הליכון הצלחתי לעבור לכיסא שהוצב בפינת החדר.

עכשיו כבר הבנו סופית שזה לא ממש ''כלום'' מה שיש לי ברגל ושעדיף ללכת לבית חולים עם רופאים שגם מבינים משהו ברפואה, ביקשנו מהר''מ2 לעבור לבני ציון מפני שזה בית חולים ידוע עם שם טוב וגם סיבה שולית ולא חשובה, נמצא ברחוב שבו אני גרה.

זהו ביינתיים.

אני ימשיך היום או מתישהו.

יום טוב:)