האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

מה חדש איתי?

למעשה כלום. השבוע אני משתחררת מהפזיוטרפיה וחוזרת לשרות כנראה. אם לא השבוע בטח שבוע הבא.

אני מתחננת לעשות מנוי לחדר כושר כי אני לא מרגישה שחזרתי לעצמי בכלל.

אני עדיין נדהמת מההתקדמות שלי, מהאפשרות של הגוף להבריא מעצמו. לפני שלושה חודשים בבית החולים אפילו לא יכולתי לראות את הסוף של כל הדבר הזה.

אני זוכרת איך בכיתי מכאבים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אפילו פיפי לא יכולתי לעשות לבד.

ועכשיו? אני לא בטוחה שזה נגמר. כאילו כן אני משתקמת לאט לאט, אבל אני מפחדת כ''כ מכל דבר קטן. היום כשחזרתי הביתה ראיתי מהחלון של המונית משאית צהובה גדולה, הייתי צריכה לנענע את הראש חזק כדי להתגבר על התמונות שריצדו מול עיני.

אני לא מרגישה טוב.

בכלל לא.

למרות שזה נראה ככה.

ניסיתי להעלות שיר ''לבן בחלום שחור- איפה הילד''

שיר יפיפה ועצוב, לפחות כשאני שומעת אותו יש לי את הזכות המלאה לבכות.