האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

פורסם בבלוג אחר ובמקושרים:).

Mi amor, it's Miguel- דניאלה זנו (שזו אני) 

אני צריכה חופש!
הגעתי למסכנה הזו אחרי שאייל זרק אותי לטובת איזו דנה, אחת מעצבנת והרבה יותר יפה ממני, אימא התחילה שוב לחפור ''אביגיל השתחררת לפני חצי שנה, ואת עוד מתכוננת נפשית לפסיכומטרי?! למה כל הבנות של כל החברות שלי כבר לומדות? למה את תמיד חייבת להיות יוצאת דופן?!'', אבא כמובן היה חייב להסכים איתה כי אימא אמרה, אימא בטח יודעת, ובאופן כללי הרגשתי שאני צריכה שינוי משמעותי, שיש לי חיים רגילים וכ''כ משעממים ושלצערי הפעם, כשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת לצבע בשיער או לעוד קעקוע.
חשבתי הרבה על מה עושים במצב כזה, והחלטתי לקחת את הצעת העבודה המועדפת, ונסעתי כמו כל חייל משוחרר שלא יודע מה לעשות עם עצמו, לחפש עבודה במלון באילת.

יום ראשון 11 בלילה ואני על האוטובוס קו חיפה- אילת, עיר ללא הפסקה.
החלטה מהירה משהו.
כשהגעתי לאילת מצאתי איזה מלון נחמד עם חצי כוכב נופל, וביקשתי חדר זול לזמן לא מוגבל.
החדר דווקא היה חמוד, מיטת יחיד קצת חורקת, שולחן עץ עם כיסא שנירא נוח למדי, ושטיח שחור היה פרוס על כל השטח, תהיתי עם זה אמור להיות עיצוב גותי, או שזה סתם שחור כי אין להם כח לנקות. בחדרון צמוד מוקמו דוש ושירותים. וכן, זה בהחלט סביר לעט אתה.
התמקמתי ובלי לבזבז יותר מידי זמן, יצאתי לחפש עבודה.
זה לא לקח הרבה זמן, נכנסתי לאחד המלונות היותר נחשבים ושאלתי את פקיד הקבלה עם צריך כאן עובדים, הוא אמר שהוא לא בטוח אבל נראה לו שמחפשים אנשים לצוות בידור ושאם אני רוצה אז אני יכולה לצלצל ליוני, שהוא אחראי צוות בידור.
חייכתי והוא איחל לי בצלחה.

למחרת כבר הגעתי לראיון אצל יוני שהיה בחור בן 30 בערך, חתיך הורס אך קצת מוזר ומצועצע, רק לשם ההדגמה, הוא לבש מכנס סגול כהה רחב מאוד, עם המון כיסים, חולצה ירוקה זוהרת מכופתרת, ומשהו כמו 4 צמידי חוטים מנצנצים- זה באמת פחות צזעזע מאיך שזה נשמע, אבל כן, זה מוזר.
הוא היה נחמד והראיון עבר בסדר גמור.
הוא בדק שאני לא מזייפת ברמות שאי אפשר לסבול, שאני יכולה לעשות עיניים לתיירים, ושאני יודעת איכשהו להזיז את הגוף בצורה סבירה, שאל כמה שאלות שבדרך כלל שואלים בראיונות עבודה ואחרי חצי שעה הודיע לי שהתקבלתי ושאני אבוא יום חמישי ב7 בבוקר ואתחיל לעבוד.

יום חמישי בעשרה ל7 כבר עמדתי פתח המלון, תוהה לאן עלי ללכת ובו זמנית מקללת את חוש הכיוון הלא מפותח שלי.
בסוף, איכשהו, מצאתי את האולם שבו נערכו החזרות, אך במקום לרקוד ולשיר כל היום, יוני הלביש אותי בבגדי ליצנית (שכללו חולצה אדומה עם נקודות צבעוניות, אוברול ג'ינס דהוי, כובע מכשפות צהוב, ונעליים ענקיות ואדומות).
המשחקיה אמורה להיפתח ב8, עד אז כך אמר נועה תסביר לי איפה נמצא כל דבר ואיזה פעילויות אפשר לעשות עם הילדים.
רוב הדברים היו מובנים לי מעליהם, והעבודה לא הייתה קשה.
הייתי מוקפת כל היום בילדים קטנים, עשיתי בלונים בצורת כתר / כלב /לב /ד'ירפה- שזה כמו כלב רק במקום גוף ארוך הצוור ארוך, וציירתי אין ספור ציורים.
האמת? דיי נהנתי, ואחר הצהריים הגיע מהר. יוני שהחליט שמספיק ודיי לי ממשחקיה ליום אחד, הכניס אותי לתוך בובה והוציא אותי ללובי אוחז בידי, מפני שלא היה לי שדא ראיה רחב דרך ראש הארנב הוורוד והגדול.
תוך דקה הרגשתי ששוב שסובבו אותי אינסופור ילדים צילמו אותי בלי סוף חיבקו אותי וניסו לנחש אם אני ארנב או ארנבת, היה חם, היה כבד, והבובה הייתה מסריחה מבפנים, בכל זאת נהנתי, חשבתי עם זה ככה כי באמת כיף לי, או כי אני מתלהבת מזה שהתקבלתי לעבודה הזו, ומזה שזו רק ההתחלה.
בשלב מסויים כאבו לי הפנים מרוב חיוכים, שניה לפני שהתחלתי להתעצבן, הבנתי את הדבר החשוב הזה שאף אחד לא רואה אותי בתוך הבובה והארנב מחייך תמיד.
גיחכתי על עצמי, מלמלתי משהו על כמה שאני מטומטמת ושוב כמו מטומטמת אמיתית חייכתי בלי לשים לב.
אחרי שעתיים יוני בא שוב והורה לי לרדת לחדר ההלבשה וללבוש את השמלה עם הכי הרבה נוצצים שאני אמצא, ואז לחזור לאולם ולארגן עם שאר צוות הבידור דיסקו.
בחירת השמלה הייתה מטלה קשה, רוב השמלות שם היו נוצצות בצורה חשודה, לבשתי שמלה מבד מבריק וסגול ושילבתי אותה עם כובע גדול בצבע כסף, נראיתי כמו צביקה פיק, והרגשתי כמו בארבי, יוני היה מרוצה, אני לא.
כך חזרתי לאולם וניסיתי לשדל נשים מבוגרות, וגברים עצלנים לקום ולרקוד.
בין שיר המקרנה וריקוד הציפורים לשרית חדד כבר התחלתי להרגיש תשושה ועייפה. ואז בדיוק לפני שכמעט נרדמתי עם כתפו של יוחאי שארגן יחד איתי את הדיסקו, שיחררו אותי לנפשי, כמובן לא לפני שיוני הזכיר לי שעלי להתייצב שם גם מחר וביום שבת.

וכך התנהלו חיי, כל השבוע לא עשיתי כלום מלבד לרבוץ בים, אפילו שהיה דצמבר, למעשה אולי דווקא מפני שהיה דצמבר, תמיד אהבתי קור, ואף על פי שבאילת לא היה באמת קר נהנתי מחוף כמעט ריק, בלי בחורות שגרמו לי להרגיש שמנה יותר או מכוערת יותר.
ואז מיום חמישי עד שבת עבדתי בלי סוף בצוות הבידור.
אין ספק.
כן.
שינוי אמיתי.

באחד מהימים, בזמן שישבתי על החוף וקראתי את הספר ''אשתו של הנוסע בזמן'', בדיוק בקטע שבו פנטזתי שגם לי יש מן הנרי כזה, שהוא כבר יודע שהוא האחד שלי, ושגם אני אדע את זה יום אחד, הרגשתי שמישהו מתיישב לידי.
הסתכלתי עליו, הוא היה חמוד אמיתי, עם תלתלים חומים וארוכים, עניים שחורות, עור כהה ומבנה גוף חושני וגברי כ''כ, הא לבש ג'ינס קרוע וטישרט שחורה עם הדפס של להקת רוק שלא הכרתי.
חשבתי שהוא לא נראה ישראלי.
איכשהו לשם שינוי צדקתי.
''היי, אני מיגל'' אמר במבטא מצחיק, חייכתי, ''אני אביגיל''.
מיגל מצא חן בעני מהרגע הראשון, הוא סיפר לי שהוא בן 23, חייל בצבא, את המילים ''חייל בצבא'' אמר במן גאווה כזו, שאני מעולם לא הרגשתי במהלך השרות שלי.
הוא סיפר שעלה לבד מארגנטינה כדי להתגייס לצבא הישראלי, שהוא מדבר עברית טובה יחסית כי אימא שלו ישראלית במקור ואצלו בבית דיברו תמיד גם עברית וגם ספרדית, שהוא בשבוע רגילה, ושזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה אותי כאן לבד.
אני סיפרתי שאני עובדת בצוות בידור של אחד המלונות, הייתי פ''פ בגדוד של יחידת כפיר בצבא, ונורא נהנתי מזה שלא היה לי תפקיד מוגדר, ומזה שכל מה שהוטל עלי היה למלא דו''ח1 ולהכין צ'ופרים לחיילים, (זה נורא הצחיק אותו משום מה), שהשתחררתי לפני שבעה חודשים, שאני חיפאית במקור, אוהבת שקט, ונהנת מהים, במיוחד ואולי בעצם רק בחורף.
היה לי נעים לשבת לידו, בזמן שידו נחה על ידי, לא שמתי לב שעבר כ''כ הרבה זמן.
קבענו להיפגש כאן גם מחר, באותו מקום, באותה שעה.
הוא נישק אותי על הפה נשיקה קצרה ומהירה, קם, והושיט לי את ידו, קמתי גם אני, וכל אחד הלך לו לדרכו.

למחרת אחר הצהריים המוקדמות כבר ישבתי על החול שקעתי בספר, עד שהרגשתי אותו מחבק אותי מאחור, לוחש באזני ''היי אביגיל, לא הפסקתי לחשוב עלייך'', חייכתי, גם אני חשבתי עליו הרבה.
כשהתעוררתי בבוקר עמדתי חצי שעה מול בגדי שהיו מפוזרים בכל החדר, מתלבטת מה ללבוש, ממלמלת בזעם כרגיל ש- אין לי מה ללבוש, ובסוף, כמה לא צפוי, לובשת ג'ינס וסווצ'רט בצבע שחור.
כמו תמיד. כן. לא צפוי לחלוטין.
זו הסיבה שעדיין לא הלכתי לקנות בגדים, תמיד אני לובשת את אותו ג'ינס ואותן 2 חולצות, ואז אני תמיד חושבת שאני לא צריכה שום דבר חדש, במילה הוא ישב בארון כמו כל שאר הבגדים שאני לא לובשת.
יצאתי לכיוון החוף, מרוגשת מעט.
מיגל העביר את ידיו על גופי, ואמר שוב ישר לתוך אוזני שהיום אנחנו יוצאים לדיג.
צחקתי, והסכמתי.
ברור שהסכמתי, אבל ציינתי בפניו שוב ושוב שבחיים לא דגתי, שאני לא יודעת לדוג, שאני בכלל לא אוהבת דגים, ועוד כל מיני משפטים שהיו אמורים לחפות על זה שאני לא אדוג שום דג היום. הוא רק ציחקק, ואמר שזה לא חשוב בכלל, ומה שחשוב זה שיהיה לנו כיף כי מחר הוא חוזר לבסיס מוקדם מהצפוי.
ואז עוד לפני שהספקתי להתאכזב, הוא אמר ''לא נבזבז אף שנייה, אני הולך לדוג את כל הדגים בים, ואת- באה לעזור לי, בואי''
אז באתי.
שכרנו סירה קטנה, עם ציוד דיג, התישבנו והתחלנו לנוע, לאחר כמה דקות הנמל נראה רחוק כ''כ מאיתנו ובקושי יכולנו להבחין בו, מיגל עצר את הסירה, והושיט לי חכה שפיתיון כבר היה מולבש בקצה החוט שהיה מחובר הליה.
להפתעתי הצלחתי להכניס את החכה למים, התלהבתי כ''כ, וחשבתי שאולי אני לא כזו גרועה.
אחרי שעתיים, לשנינו נמאס, בדלי שחו שלושה דגים קטנים (מיגל תפס את כולם), אני גם הצלחתי לתפוס אחד אבל הוא קפץ חזרה למים לפני שהספקתי להרים אתו, מה שכמובן נורא אכזב אותי, ונורא שעשע את מיגל.
מיגל שאל אם בא לי לחזור לחוף, אמרתי שעוד כמה דקות, והתקרבתי עליו קצת, ישבתי צמוד אליו.
הוא הסתכל עלי עם מבט משתוקק אך יחד עם זאת אוהב וסקסי כ''כ, תוך שבריר שנייה שפתיו חיפשו את שלי, וידיו נגעו בגופי, בודקות וחוקרות אותו, בזמן שידי בדקות את גופו שלו, בוחשות את תלתליו, מנקות גרגרי חול בודדים שדבקו בלחיו...
להתנשק עם מיגל זה היה חלומי, הרגשתי קרובה אליו כל כך, מרוגשת ונבוכה כל כך. ואז אמרתי לו שכדאי שנחזור לפני שיחשיך.

החזרנו את הסירה את ציוד הדיג, ואת הדגים החזרנו למים, הבטנו בהם עד שנכנסו למעמקים, עד שנעלמו מענינו.

מאוחר יותר אצלי בחדר, השארתי את מיגל יושב על המיטה ונכנסתי להתרחץ, לא הספקתי אפילו לפתוח את הברז, הוא כבר נכנס פושט את בגדיו.
''אז דחית סיפוקים זה לא הצד החזק שלך, מה?!'' והוא ברוב חוכמתו ידע איך להשתיק אותי. הצמיד אותי לקיר ונשק אותי, נשיקה ארוכה וסוערת.
ידעתי שהוא חוזר מחר לבסיס לזמן לא ידוע, לא חשבתי בהיגיון.
אחרי כמה דקות סגרתי את הברז והובלתי אותו לכיוון המיטה בניסיון לנתק את גופי כמה שפחות מגופו.
נפלנו יחד על המזרן החורק, מששתי את איברו שכבר היה קשה וזקוף, העברתי את לשוני על קצהו, שומעת אותו גונח, וממלמל משהו על הסקס בישראל, צחקקתי ודגדגתי את החלק הפנימי של ירכיו , והוא כראוי פלט הדי צחוק תוך כדי גניחות קצובות.
ממש לפני שהגיע לפורקן הפך אותי על המיטה שכב מעלי מועך אותי בגופו הגדול, מחמם אותי מעביר את ידיו בכל פינה בגופי, ואז נכנס אלי, הרגשתי כ''כ טוב.
תוך דקה אולי גמרנו שנינו, הרגשתי כמו 10 אורגזמות יחד, הרגשתי מאוהבת, הרגשתי מרחפת...
נרדמנו חצי חבוקים.
בבוקר התעוררנו מוקדם, הוא חזר לבית החייל, כדי ללבוש מדים ולחזור לבסיס, ואני הלכתי למלון, מתכוננת לעוד סוף שבוע של עבודה, מהנה ומציקה, כיפית ומבאסת, כמו כל עבודה.

אבל מה שהכי חשוב, הוא שמאז אני ומיגל זוג, בסופי השבוע המעטים שהוא משתחרר בהם הוא בא אלי, ואנחנו מבלים יחד, לפחות בלילות. כי בימים אני עובדת.
הוא אוהב אותי, ואני, אני באמת אוהבת אותו.
וזה, כנראה, היה השינוי שכל כך רציתי.