לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים


it's my life

Avatarכינוי: 

בת: 36

ICQ: 301601343 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2013    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בבית


עד מחר.

אפשר מסתבר להשלים הרבה שעות שינה בבית חולים. לא לקחת שיחות ולא לעמוד ביעדים ולא לעשות כלום בעצם.

אני אוהבת שמשעמם לי

אני אוהבת להגיד שמשעמם לי.

עד- שאני מתחרפנת.

אני מתגעגעת לשגרה שלי.

ולמה לצאט של הפייסבוק יש צליל ''פוק'' כזה מעצבן?

בכל מקרה שבוע הבא זה הניתוח, לפני חודש קראתי איפשהו שכשעושים לך הרדמה מזריקים לך 20% חומר משתק ו80% חומר מרדים, יצא לי לחשוב, ואני יודעת שזה לא הגיוני, אבל שוב כשלא עושים כלום יש הרבה זמן ללחשוב ולפתח פרנויות, מה יקרה אם בטעות יזריקו לי את הכל הפוך 80% שיתוק ורק 20% חומר מרדים? מה יהיה אז?

אני ארגיש הכל, ולא תהיה לי שום דרך לומר את זה.

זו תחושת חוסר אונים מוחלטת.

 

 

נכתב על ידי , 13/8/2010 20:54   בקטגוריות בית, בריאות, געגועים, עייפות, פחד, תאונות דרכים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רשימות


אוקיי אז חודש חדש.  זה לא שיש לי כזה הרבה מה להגיד. למעשה אין לי כמעט אף פעם.

אבל אני איכשהו מרגישה צורך לכתוב.

אז מה קרה בכל הזמן הזה?

אני חושבת שמודעות עצמית זה משהו מיותר.

אני חושבת שאולי אם לא הייתי מודעת לעצמי כ''כ הייתי יכולה אולי לאהוב אותי.

אני חושבת שהגעתי למסכנות האלו בכל רגעי הדיכאון שלי כשאני רואה משאיות צהובות בדמיון ומרגישה כאבים ברגל.

אני חושבת אז כזה, אבל בעצם, למה שמישהו איי פעם יהיה איתי?

וגם אם נגיד איפשהו יש כזה בן שהוא מספיק מטומטם בשביל להכיס את עצמו לחיים שלי, כאילו בטח אז אני לא אוכל להיות איתו, בטח אני ארגיש כזו מן דחייה כמו שאני מרגישה תמיד כשיש בן שהוא כזה, מספיק מטומטם אני מתכוונת.

זה דיי מדכא.

 

טוב בכל מקרה, נושא אחר. 

הנה רשימה של כמה דברים שאומרים שאת כבר ממש רגילה לעבודה שלך, וחייה בה ושאין לך שום חיים חוץ מהעבודה.

5- כשאת משחקת במחשב, ואז במקום תמונות של בנים בלי חולצה בפייסבוק את רואה בזוית העין מין שעון כזה שמודד לך את הזמן שיחה, כמו סטופר, אף על פי שאין באמת שום שעון כזה זה הכל בדימיון שלך.

4- כשאת נכנסת לבלוג או לפייסבוק או לכל אתר אחר שמצריך יוזר, את מכניסה בצורה אוטומטית ובלי לחשוב הרבה את היוזר של העבודה, כי האצבעות שלך כבר רגילות לזה.

3- כשמשחקים אצלכם הגמד והענק בעבודה את באמת חושבת מה להכין לענק שלך, וזה בכלל לא משנה לך שאת שונאת את המשחק הזה כי אף פעם בכל חייך לא קיבלת משהו, אפילו לא משהו עלוב, כלום.

2- כשאת מבקשת להשאר שעה נוספת רק כדי לשפר את הנתונים שלך, למרות שאין לך כח, וכבר נמאס לך, אבל את בכל זאת נשארת כי פריון 6 זה ממש גרוע.

ובמקוםהראשון, הדבר שמראה הכי מהכל שאת מכורה לעבודה שלך, ושבאמת אין לך שום חיים חוץ ממנה זה בטוח זה.

1- כשסבתא שלך מצלצלת אלייך ואת עונה לה ''הו, היי סבתא זו דניאלה מהוט, מה נשמע?'' ואז את אפילו לו שמה לב שזה מה שאמרת, טוב זה בטח דיי גרוע.

 

דרך אגב, אם כבר הגמד והענק, אז כאילו מה מכינים לבן חוץ משוקולד?

נכתב על ידי , 2/6/2010 18:00   בקטגוריות אומנות, ארוטי, געגועים, מצחיק, ספרים, סקס, עייפות, רגעים, תאונות דרכים, תובנות, תסכול, אהבה ויחסים, אופטימי, עבודה, פסימי, שחרור קיטור, בריאות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשאין לאן לרדת אפשר רק לעלות


פטרו אותי מהלונה גראנד, האמת שדיי בצדק, לא עניתי לטלפון כשהייתי כוננית, ולא תפקדתי בכלל בחודש האחרון.

אני חושבת שזה כי נמאס לי. זו לא עבודה שאמורים לעבוד בה כ''כ הרבה זמן כמוני. זו עבודה מייאשת.

בכל זאת נעלבתי. יהיה שקרי לומר שלא.

בכל מקרה זה טוב שזה נגמר, כי לי לא היה אומץ לעזוב לבד.

אולי אני לא באמת מאמינה שאני יכולה למצוא משהו טוב יותר.

 

יום שישי יש לי ראיון לגן ילדים, להיות עוזרת גננת. אחת השכנות שלי סדרה לי את זה.

אני אפילו לא יודעת איך להודות לאנשים שעוזרים לי. המילה ''תודה'' נראת כ''כ לא מספיקה.

ואני לא מבינה למה אנשים נחמדים אלי כשאני לא עשיתי כלום כדי לזכות בזה.

זה עצוב לי להרגיש ככה. אני מנסה לחשוב אם הכרתי אנשים נחמדים בחיים שלי. אני חושבת שחוץ מהאנשים שחייבים לאהוב אותי כי הם נגיד המשפחה שלי, אני לא מכירה או הכרתי כאלה אנשים.

אני מקווה שאני אחת כזו, שיכולה לתת בלי לרצות לקבל כלום בחזרה.

שאולי אני אוכל להיות אחת כזו. בת אדם טובה יותר. אני חושבת שעכשיו אני כ''כ עסוקה במסכנות שלי, לפחות מאז התאונה. כל הזמן בלמה כל הרע קורה רק לי. שאני לא שמה לב בכלל לבעיות של אחרים.

 

אני מקווה שיהיה טוב.

נכתב על ידי , 29/7/2009 12:21   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, עבודה, אהבה ויחסים, אופטימי, תסכול, תובנות, תאונות דרכים  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הארנבת של דוק קספר ב-31/7/2009 18:11
 




דפים:  
31,949
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , נוער נוער נוער , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להארנבת של דוק קספר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הארנבת של דוק קספר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)