חלומות זה משהו שמשתנה בהתאם למקום או לזמן שאני נמצאת בו, לכן מה שרציתי לפני שנה זה לא משהו שאני רוצה עכשיו, למעשה זה חלק מהעניין.
זה הסיפור שלי. זה סיפור אמיתי על הגשמת חלומות ועל כאב ואכזבות. אני אשתדל לדייק בפרטים ואקווה שלבסוף תבינו למה אני מתכוונת.
זה היה יום שני ה- 28.4.08 יום רגיל, סתם יום, לא יכולתי אפילו לדמיין עד כמה חיי הולכים להשתנות.
הייתי חיילת, משקית חינוך בחייל ההנדסה, החלום שלי אז היה לעבור לבסיס סגור עם לוחמים ואנשים שמעוניינים בפעילויות חינוך שלי. אחרי מלחמות רבות, אשרו לי לעבור לאחד מבסיסי הצנחנים, את ההודעה קיבלתי כמה ימים לפני כן, זה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש, כן, כנראה טוב מידי מכדי להיות אמיתי.
נכנסתי למין אופוריה, לא חשבתי שמשהו יכול לקלקל לי את התוכניות, ולמה שאחשוב? מה אתם תמיד חושבים על דברים רעים שיכולים להתרחש?
הרי עצם זה שחשבתם על זה והתכוננתם לזה אומר זה לא יקרה.
השעה הייתה 2 בצהריים יצאתי מהבסיס לכיוון התחנה, היה מאבר חציה, היה גם אור ירוק- נדמה לי, הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי מנסה לברוח מהמשאית, התמונה הבאה זה אותי על הכביש צורחת מכאבים ולא מבינה למה אף אחד לא מתייחס אלי.
אחרי כמה שניות שנראו כמו הרבה זמן התאספו סביבי מיני אנשים, הזמינו אמבולנס ונתנו לי מים שלא רציתי.
לומר שהייתי מבוהלת? היסטרית? המומה מידי כדי לענות על איזושהי שאלה? המומה מכדי להבין מה קרה עכשיו?
אלא לא דברים ברורים?
למעשה לא. כשאני שומעת על תאונות של אחרים אני מנענעת בראשי ועוברת לנושא הבא, אפילו לחדשות זה לרוב לא מגיע, וגם אם כן זו ידיעה של חצי דקה ועוברים האלאה.
מישהו באמת חושב על החיים של הבן אדם? החיים שלו שהם לא מה שהם היו? שאולי גם לא יהיו לעולם?
מצחיק שהדבר היחידי חשבתי זה ''האם המפקדת המרשעת שלי תסכים לשחרר אותי ביום הזיכרון כי אני רוצה ללכת לבית הספר''
אז הגעתי לבית החלים בנהריה, סיממו אותי וחצי רדומה שלחו לרטגן. עד אז אימא כבר הגיעה וצעקה על הרופא או על האחיות, או בעצם על איזו פקידה לא קשורה, שהם לא מטפלים בי כמו שצריך.
בערב כשעוד הייתי מטושטשת ישנה וערה לסירוגין, הגיע הרופא הגדול, הרופא החכם, הרופא ההוא שלמד, כמה זה היום? שבע או שמונה שנים?
הרופא ההוא מחדר המיון שאמור לקבל אנשים חולים ולהוציא אותם בריאים, כן הוא. ואמר לי ''לכי הביתה אין לך כלום, אני אתן לך שישה גימלים ואני עוד לראג' איתך''.
שמחתי, בטחתי בו לגמרי כי הרי הוא רופא הוא בטח יודע, נכון? ידעתי שזה לא נכון, שאני לא צריכה ללכת הביתה כי אני לא מרגישה טוב, כי אני לא מרגישה את הרגל, כי היא נפוחה פי 4 מהגודל המקורי שלה וכי הדבר היחידי שאני מרגישה זה פעימות כאלה בפנים. כשאמרתי את כל זה נתנו לי עוד משכחים. אין ספק, פיתרון מדהים.
אתם יודעים משהו? תמיד חשבתי שאם אני אהיה בבית חולים אני בטח אהיה כ''כ בודדה כי אני לא חשובה לאף אחד מספיק כדי שהוא יתאמץ עד אלי.
חצי מהבסיס היה אצלי, כרמל, יערה ומור שהגיעו פעם בשבוע, כאלה שבקושי דיברתי איתם ביום יום, גם דודו, שהיה אז עוד חלום לא ממומש וגם נבו, שהיה אז הבחור התורן שיצא איתי, ואור שהגיעה כמעט בכל יום.
אני מקדימה את המאוחר, כשהתפוגגה ההשפעה של המשכחים ניסיתי לקום מהמיטה והתעלפתי, זה היה הסימן, למחרת בבוקר עברנו לבית חולים בחיפה, ליד הבית, שם הרגילו אותי לשגרה חדשה.
רופאים לא אומרים את האמת, עכשיו אני יודעת את זה. הם אוהבים ליפות את המצב כדי שהחולה יהיה אופטימי, ככה נכנסתי לניתוח הראשון, במחשבה שזה שום דבר רציני ושתיכף הולכים הביתה, לשם ההבהרה זה היה ניתוח גורלי, זה שיקבע אם תהיה לי רגל או לא. הוצאת נמק, אכן, שום דבר לא רציני, נכון?
אני לא אוהבת לומר את זה כי אני כועסת אבל האל שוב היה לצידי. הרגל שעלי היא אכן שלי, אבל כמו שאמרתי, במשך השלושה חודשים הבאים הורגלתי לשגרה חדשה:
6:00- אנטיביוטיקה לווריד
7:00- טיפול ברגל שכולל: החלפת תחבושות, ניקוי בכלור ושימון.
8:00-12:00 שעמום טוטאלי.
12:00- אוכל של בית חולים במיטה כי אסור לי לקום ממנה, אז בדרך כלל סבתא הייתה באה מביאה לי ספגטי ומשעשעת אותי.
18:00- אנשים מתחילים להגיע, משפחה וחברים.
19:00- זריקה לדילול הדם או משהו עוד אנטיביוטיקה, כדורי ברזל, עוד טיפול, אותו אחד כמו בבוקר, משכך כאבים ועוד דברים שאני לא זוכרת בשביל מה הם.
21:00- קצת טלביזיה ולישון.
וכאילו שכל זה לא מספיק פעם בשבוע היה לי ניתוח, בערך חמישה סך הכל.
שלושה חודשים זה נמשך.
מה היה החלום שלי אז?
לעשות פיפי לבד נחשב לחלום? לעשות מקלחת אמיתית כזו עם מים וסבון, ולא עם מגבת רטובה ועשרים ניילונים על התחבושת? לפגוש את החברים בקניון כשאני לובשת את הג'ינס שלי, ולא בבית החולים כשאני בפיג'מה?
ככול שהמצב שלך גרוע יותר כך החלום שלך קטן יותר, פשוט יותר.
הזמן עבר, לזמן יש נטייה כזו, לעבור. נגמרו הניתוחים וכבר לא הייתי צריכה להישאר במיטה כל הזמן, אז התחלתי שיקום.
אני זוכרת את הצעד הראשון עם קביים, אני זוכרת את הסיבוב דאווין הראשון במחלקה, את הבחור שהכרתי ובא לבקר אותי כשכבר היה לי חשק לפגוש בני אדם, את המקלחת הראשונה עם שמפו, סבון, מים חמים וזורמים, עם קרם גוף ריחני ובושם שאחד הדודים הביא לי, גם את הריח שהפצתי במחלקה, אני זוכרת את התיאבון שחזר את האנשים שאושפזו איתי שפתאום כבר לא היו זקנים ומעצבנים.
אני חושבת שהייתי מאושרת.
הקשבתי למוזיקה אחרי שלושה חודשים שלא. אני, שמוזיקה זה בערך החיים שלי. אני. לא שמעתי מוזיקה כמעט רבע שנה.
הייתי מתעוררת ומדליקה גלגלצ, בזמן הפזיוטרפיה הייתי שומעת שירים באמפי, בערב הייתי מתמכרת לכוכב נולד ולהישרדות וכבר לא קנאתי בהם שהם כאלה בריאים ובחוץ ויכולים לעשות מה שהם רוצים.
הייתי שמחה.
באמת. פשוט שמחה.
האם זה חלום שהתגשם?
האם באמת צריך להגיע לשפל כדי ללמוד לאהוב את מה שיש?
היום זה נראה לי כ''כ רחוק ממני, כמה קל לחזור לשגרה. לומר לאחותי בחצי חיוך ''תעשי פיפי גם בשבילי'' כי לא בא לי לקום.
אני יכולה לקום!
אני אמורה להיות אופטימית, נכון? אני אמורה להבין את משמעות החיים, לאהוב אותם?!
מה איתי היום? שנה אחרי.
עדיין בשיקום, זה כבר לא משמח, הפך למטלה כזו של פעמים בשבוע, צריך לעשות כדי לחזור למה שהייתי. אני אף פעם לא אחזור להיות כמו קודם.
אומנם אני בטיפולים להורדת נפיחות אך הרגל עדיין נפוחה מאוד, אני לא יכולה להיכנס לקרוקס - רק שתבינו באיזה קנה מידה מדובר.
הרגל מכוערת, נראית בדיוק כמו מה שהיא, רגל שהוציאו ממנה חלקים והשתילו עור, השיער נשר לפני כמה חודשים בגלל כל הטרופות שקיבלתי, אולי בגלל הטראומה. קצת התמלא עד עכשיו, אני עדיין לא יכולה לפזר, או לחפוף בשמפו ריחני, רק בסרקל של ילדים.
והמצב הנפשי? לומר שלפני כל חצית כביש אני רועדת? לספר על הפלאשבקים? על הפחד המצמית כשאני רואה משאית צהובה?...
לא טוב לי.
ומה החלום שלי עכשיו?
אני רוצה להיות מאושרת, אני רוצה שיהיו לי חיים טובים.
אני לא רוצה להיפצע ולהרגיש בשפל רק כדי להגשים את חלום ההבראה.
אני רוצה... אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה שיקשיבו לי.
אני רק רוצה שיהיה לי טוב.
האם זה חלום שאפשר להגשים?
סיפור לתחרות חלומות בבלוג כתיבה נוצרת.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
