היו הרבה שלבים בחיי שהייתי מאוכזבת מעצמי, מהעולם, מאלוהים.
כאן אני ארשום חלק מהם, סליחה מראש אם זה יוצא קצת דכאוני, פשוט קשה לי לכתוב פוסט כזה לא בצורה דרמטית.
אז נתחיל בכיתה א'- כולם תמיד מחכים לכיתה א'. בשביל הילד זה סימן שהוא כבר גדול, שהוא הולך לבית ספר ולא לגן יותר, וכולם מסביבך מתלהבים וכולם שמחים, לכן הציפיות בהתאם.
האכזבה הראשונה שלי היתה בערך שבוע אחרי שעליתי לכיתה א' והבנתי שימי הגן תמו, והחליפו אותם ימים של שיעורי בית מספרים ואותיות.
לאחר מכן היתה אכזבה משמעותית אחרת, זה היה בערך בכיתה ה', וזה הרי ידוע שבנות מתבגרות הרבה יותר מהר מבנים, היה ילד בכיתה שלי שהייתי מאוהבת בו, קראו לו ניקיטה.
כולם ידעו את זה, כי פשוט ידענו מי אוהב את מי.
זה היה ממש חמוד כשהוא נתן לי בארבי חתן וכלה ליומולדת ואמר לי שהוא רוצה לשחק איתי אמת או חובה, ובסוף כשהוא קיבל בחובה שלו לנשק את הילדה הכי חמודה, במקום לתת לי נשיקה הוא נתן לילדה אחרת.
כשעליתי לחטיבה, הלכתי לבית הספר חוגים כשכל השאר הלכו לבסמת (החיפאים בטח מבינים למה לא רציתי ללכת לשם), בנוסף כל החברות שלי מהצופים עברו לנוע''ל ואני לא כי אבא אמר שזו תנועה שמאלנית מידי ולא הסכים לי.
היה פרק זמן שהייתי לגמרי לבד ולגמרי מרוכזת בעצב שלי, וכעסתי על כולם ועל הכל.
ואז הגיע שחר, בערך בכיתה ט', הכרתי אותו בפורום כוכב נולד 2, מלבדו היו עוד כמה אנשים קבועים, כולנו אהבנו את הראל סקעת (שאגב זה שהוא לא זכה בסוף היתה אכזבה בפני עצמה).
את שחר אהבתי הכי הרבה, ממש אהבתי אותו, הייתי מאוהבת בטירוף.
הוא היה הומו.
אני לא בטוחה שהתאכזבתי ממנו, כמו שמעצמי על שנגררתי לאהבה כזו אף על פי שידעתי מהן העובדות.
עכשיו אני ממאוכזבת מהבגרויות, אני מאוכזבת שלא למדתי מספיק, אני לא יודעת איך הייתי יכולה ללמוד יותר, אני רק יודעת שאני מסוגלת להוציא ציונים יותר גבוהים, אולי אני מאוכזבת מהלחץ שנכנסתי אליו בלי שום סיבה שיכולה להצדיק את זה.
כמובן אחרי הבגריות מגיע הצבא, אני לא יודעת איך זה הולך בדרך כלל, לי בטירונות הבטיחו הרים וגבעות, כמובן שהתגייסתי אחרי הצופים, נל''ן ומועצת הנוער העירונית מורעלת בטירוף.
מה שיש לי לומר שלצבא יש נטייה לאכזב. ''כגודל הציפיות כך גודל האכזבות'', אז הגעתי לבסיס מגעיל שליכד בתוכו את כל האנשים שבדרך כלל הייתי מתרחקת מהם, אתם יודעים כי אף פעם לא היה לי מספיק ביטחון כדי להתמודד מולם.
ולא רק זה, אלא שהייתי אמורה לחנך אותם (נו הייתי מש''קית חינוך), וכמובן שלא יכולתי כי נתקלתי בהתנגדויות מכל גורם אפשרי, ואז אחרי שנה כשסוף סוף אישרו לי להגיש 55, דרסה אותי משאית.
אם זה לא גורל מאכזב אני לא יודעת מה כן.
ועכשיו?
עכשיו אני מאוכזבת מאנשים שלא מסוגלים לומר לי את האמת, אף על פי ששאלתי בפירוש.
אני יודעת שהאנטואציות שלי לא טועות.
ובכל זאת אני מאוכזבת כי אלו אנשים שאני מחשיבה לקרובים אלי, ואני באמת לא מצליחה להבין למה, או איזה מין רוע זה.
זה היה ממש בקצרה, כי אני כותבת כבר שעה שקועה בנוסטלגיה.
כן. אני יודעת.
בסוף יהיה בסדר.
רק מתי יבוא כבר הסוף הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
