האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

חשבתי לתומי- שאם כבר עשר שנים המרצה הזה ממחזר מבחנים למה שמשהו ישתנה הסמסטר?

תמיד יש את השמועות על הסטודנטית הקנאית שנכשלה כי לא ידעה שהמבחן ממוחזר וכשכולם קיבלו 90 והיא נכשלה והלכה לאיים על המרצה בדיוח לרשויות או משהו.

אבל מי באמת מתייחס לזה ברצינות?

כנראה שצריך.

לא למדתי כל הסופשבוע בהנחה שהמבחן ממוחזר ואין לי מה לדאוג. והפלא ופלא- שום דבר לא ממוחזר!!!

אז בלי לחפור יותר מידי על קוהלבגר וגליגן, אני חושבת שהצלחתי לא רע.

התפלאתי לגלות שאנשים באים להשוות תשובות איתי. כאילו אני מדד לידע.

''רגע נשאל את דניאלה, דניאלה בטוח יודעת''. קצת מחמיא.

זה נחמד. הבנתי בסדנה הזו כמה אני רגילה להלקות את עצמי. להגיד לעצמי שאני מכוערת, שאני שמנה, שאני מגעילה, שאני טפשה ולא שווה כלום שוב ושוב ושוב.

למה בעצם?

אני באמת כזו?

אם אני כזו איך זה שאנשים אוהבים אותי?

אני יודעת שיש אנשים שאוהבים. אבל אני מרגישה כמו ילדה בת 5 ששואלת למה כל הזמן, כדי להבין, כדי לקבל חיזוקים והסברים, כדי להיות בטוחה שזה נכון.

כדי להגיד לעצמי שאני זה לא כל הדברים שאני אומרת עלי.

אולי גם.

אבל שיש עוד דברים חוץ מזה.

יש שיר שהפזמון שלו הולך כך: ''של שעה נשיקה כל שעתיים חיבוק'' וזה חוזר שוב ושוב בתור תרופה לחיים ארוכים. אני חושבת שאני צריכה מרשם כזה. מישהו שבאופן קבוע יזכיר לי שיש מה לאהוב.

אולי אני צריכה לתת לעצמי את ההסברים האלה.

הכריחו אותי בסדנה לכתוב עשרה תחונות טובות שלי. היה לי מביך ומאתגר. בסוף מצאתי.

עשרה דברים שטובים בי: 1. אכפת לי מאנשים 2. אני נחמדה 3. אני סבלנית  4.אני מקשיבה 5. אני רגישה (אבל זה לא תמיד טוב) 6. אני יכולה לאהוב 7. אני יכולה להיות משעשעת. אבל לא כולם מבינים את ההומור שלי. 8.אני טובה בבישול 9. אני יצירתית 10. אני נחושה להצילח בלימודים.

אחרי זה כתבתי בגדול ובמודגש עם מארקר צהוב על כל הרשימה שאני חייה בסרט. זה היה מביך זה הרגיש לי שאני ממציאה על עצמי דברים כדי לרצות את המאמנת. ולא כי אני באמת מאמינה בזה. כי אפילו שאני אומרת על עצמי את הדברים האלה. קשה לי שלא לחשוב שבסדר אני רוצה להצליח בלימודים, אבל אני עדיין עם ממוצע 85. ואוקי אני טובה בבישול אבל כל הקטע של הקיצוץ וחיתוך לא ממש מסתדר לי עדיין, וכל התחונות האלה 1-6, כולם הן העצם אותה גברת בשינוי אדרת.

עכשיו אני חושבת לעצמי ששום דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילי. ואף פעם לא חשבתי על עצמי בתור פרפקציוניסטית. כי אני לא כזו. אולי ביקורתית. קצת כלפי עצמי.

אני פשוט לא יודעת להתנהל ליד בנים. הגעתי למסכנה הזו.

יש פה הרבה אנשים נחמדים שמדברים איתי אפילו שאנחנו לא מכירים, ואפילו הכרמי כמה בחורים. הבעיה שאני באמת לא יודעת איך להתנהג.

כל החיים שלי התרגליתי להתאהב במורים שלי, ולדעת שלא יקרה כלום. פיתחתי מנגנוני הגנה מפני פגיעות למינהן, נחיתות וכתוצאה מזה גם ביישנות.

ועכשיו אני באמת לא יודעת איך לצאת מזה.

למשל אתמול היה גשם מטורף, ועמדתי מתחת למטריה עם בן אחד שלומד איתי, והוא באמת היה חמוד והכל אבל אני פשוט הסמקתי ולא הצלחתי להגיד שום דבר מענין חוץ מהיי, וזהו.

כ''כ התרגלתי שאני לא יפה ולא חכמה ולא מצליחה ולא ולא ולא, ועכשיו כאילו... איך יוצאים מזה?

אני מרגישה שזה מה זה לא הוגן.

חוץמזה ששיעורי פסיכולוגיה באמת גורמים לך לחקור את עצמך. כזה מיותר, כל החקר העצמי הזה. לא ליהוא.

דרך אגב הזמר הזה הוא יהודי, רוס קופרמן, כששמעתי את זה התלהבתי כאילו שהוא אח שלי או משהו. מקווה להלהיב עוד אנשים.

אוטוטו תקופת מבחנים, אני כ''כ לא מוכנה ויש לי מליון עבודות להגיש את כולן קיבלתי השבוע. קר לי ויש לי חום, ואין לי כח לחורף יותר בא לי 35 מעלות בצל.

טוב דיי להתלונן, עכשיו יש שיעור ביופסיכולוגיה, שזה למעשה הרבה ביולוגיה שקראו לה משהו עם פסיכולוגיה כדי שתלמידי חינוך מיוחד לא ישאלו ''מה קשור ביולוגיה לתואר בחינוך?????''

טוב יום נעים.

מחר אני עוברת לקרית שמונה.

אני כ''כ אוהבת להגיד שאני לומדת בגבול הצפון, מרגיש לי לוחמני ואמיץ.

אני כזו לא אמיצה.

זהו, זה סופי וזה קורה.

אני חושבת שרק לפני שבועיים כשהודיעו לי שהתקבלתי הבנתי שזהו, שאני עוזבת, עד אז לא באמת האמנתי שזה יקרה.

אז כן נכון, ביום ראשון אני אהיה בת 23.

באמת הגיע הזמן, אתם יודעים תואר ולגור לבד וכל זה.

חיים של גדולים.

עד איזה גיל כבר אפשר לדווח להורים לאן אני יוצאת ומתי?

אני יודעת שאני בגיל שאני אמורה להתחיל את החיים האלו.

אני מתה מפחד.

אני שמחה שזה לא מונע ממני לעשות דברים.

ואני מתרגשת ולחוצה.

היום ביליתי את כל היום באריזות, דברי לימוד, בגדים, אקססוריז, כלי רחצה, אוכל, פח לשרותים, כלי ניקיון, עזרה ראשונה, מצעים, כרית שמיכת פוך כי תמיד קר שם בצפון...

רק כשמתחילים לחשוב על זה מבינים כמה דברים צריך. ואיכשהו בלי לשים לב בכלל, הנה 3 מזוודות מלאות עד לאפס מקום מונחות ליד הדלת, ורק אלוהים יודע איפה יכנסו 3 מזוודות בקופסת נעליים שנקראת החדר שלי עכשיו.

 ושבעצם אני מגיעה לדירה, ש... נכון שזה מעונות, ונכון שזה עם עוד 2 בנות בדירה, בכל זאת לדירה ריקה, ואני בעצם צריכה להביא המון דברים.

מחר אני עוברת.

יום ראשון זה מתחיל.

הסטריה.