האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

הטיול לצפון- בטח יהיה לזה המשך- כתבה אני.

אתם תחשבו שאני משוגעת. אם לא משוגעת לפחות לא נורמאלית, הוזה, לוקה בתסמונת טורט, או יותר גרוע, בתסמונת ''נדמה-לי''.

אני לא אף אחת מהדברים האלה.

אני רצינית לגמרי.

לפני שאני אספר מה קרה, ודברים כאלה מחייבים הקדמה.

זה לא יעבוד אחרת.

אני אפילו לא בטוחה שמותר לי לכתוב על זה.

כן, אתם בטח מכירים את כל הסיפורים הקדומים על היצורים הקרים, אלפי שמות המציאו להם כשהמוכר ביותר הוא ערפדים, ועכשיו נכנסנו למין אופנה כזו.

אני מודה בפה מלא ובגאווה שגם אני התמכרתי לסאגה הזו.

באמת לא ידעתי שאני אכנס לזה כ''כ חזק, כ''כ בקרוב.

אוקי אז נראה לי שחפרתי מספיק. 

אולי לא השתכנעתם, ואולי אתם עדיין חושבים שיש לי מחלת נפש לא מוכרת כלשהי.

לא אכפת לי. כי אני יודעת את האמת.

פגשתי אחד.

כאן בישראל, בארץ הקייצית הזו, ועוד באמצע אוגוסט.

תפסיקו לנעוץ מבטים במסך. זה לא מנומס.

באמת, אני מוכנה להשבע על זה עם ספר תנך. אני גם שקרנית גרועה, אפשר לעלות עלי כי האזנים שלי זזות כשאני משקרת.

ראיתי אותו, זה היה בפאב לא מוכר בדרך לצפון, נסעתי עם חברה, והוא ישב שם, הוא היה בולט בזרות שלו, היו לו בגדים שנראו חדשים ומודרנים, אבל נלבשו בחוסר טעם מזעזע. ובאמת שאני בעד כל הקטע הזה של הלביע את עצמך. חוץ מזה מי לובש סוודר משובץ באוגוסט?

למרות הצפיפות במקום מסביבו היה מרחב גדול, והרגשתי מין משיכה מוזרה אל בחור הזה.

אפילו אני לא יכולתי להסביר את מה שאני מרגישה ואת מה שעשיתי באותו הרגע.

ובאמת. איך יכולתי לדעת שהחיים שלי הולכים להשתנות כ''כ?

כבר לפני כמה ימים.

לפעמים אני לא מבינה למה אני מופתעת כ''כ כשהזמן עובר. כבר למדתי להכיר את הנטיה הזו של הזמן.

אז מה איתי?

אין לי הרבה זמן, אני עובדת עדיין בהוט (כמעט חצי שנה) עכשיו זה קצת מצחיק אותי כמה שפחדתי בהתחלה שזה טוב מידי בשבילי,אני גם משלימה בגרות באנגלית, בכל שאר הזמן אני ישנה. שינה זה נכס לדעתי.

היום היה לי בוקר חופשי כי אני עובדת בלילה, וחשבתי שאולי אני רגישה מידי. אני לא אוהבת כ''כ הרבה סוגים של אנשים, למשל אני לא אוהבת בנות שמתנהגות אלי לא יפה, ואני לא אוהבת כאלה שמציקים לי בפייסבוק, אני לא אוהבת אנשים שמכריחים אותי לשמוע מזרחית ואני לא אוהבת אנשים שצועקים עלי.

אולי אני ילדותית, אולי אני גם מעצבנת בעצמי. אני לא יודעת, קשה לי לראות את ההתנהגות של עצמי, אני חושבת שזה בסדר כי לפי איך שאנשים מתנהגים אף אחד לא מנסה להבין מה בהתנהגות שלו לא בסדר.

סיימתי היום את הספר מולד הירח, החלק השני של דמדומים.

בספר הזה בלה- אותה אחת שאתם בטח זוכרים, ממשיכה ברומן עם אדוארד הערפד, עד שהוא עוזב אותה ומותיר אותה בודדה ומדוכאת.

בשלב מסויים היא מתאהבת באיש זאב, ג'ייקוב, (הילד היפני החתיך עם השיער הממש ארוך- למי שראה את הסרט), ויחד איתה גם אני התאהבתי בו.

כמעט יותר ממה שאהבתי את אדוארד, למרות כל היופי הבלתי נתפס הזה.

האמת, רומן עם איש זאב נשמע הרבה פחות מפחיד מאשר רומן עם ערפד, כאילו טוב, בערך.

בכל מקרה הספר זורם מותח ואכן לא מאפשר להניח אותו אף לא לרגע, בדיוק כמו שהתקציר מאחורי הספר מבטיח. אבל זה ספר לבני נוער וככזה הוא חסר עלילה אמיתית, חוזר על עצמו ויכול לשעמם בקלות. קשה לי לומר שהתאכזבתי כי סיימתי אותו תוך שעות בודדות, אפילו ויתרתי על כל תוכניות הפריים טיים למינהם כדי לשקוע בתוכו.

ברור שהספר תמיד עדיף על פני הסרט, אף על פי שהליהוק לדמדומים היה מעולה, ולכן מולד הירח היה ציורי ומוחשי, ממגנט וממכר.

מומלץ, למרות שעד עכשיו קראתי רק ביקורות רעות. אני חושבת שזה מגלל שאנשים אוהבים להתלונן, ואנשים שנהנים לא ממהרים לשבח.