http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11290969
שלום לכולם, אני אליאל, אני בת 18 מקרית שמונה.
אני אוהבת את הצפון, וצריכה את המרחבים שיש לי כאן, מסיבה פשוטה.
אני ילדת זאב.
מה זה המבט הזה? ולמה העיניים שלכם פעורות?
זה הסיפור שלי, עצוב ומרגש, כואב אבל מצחיק, אני מקווה שתאהבו אותו, שתבינו, שתהיה לכם מודעות למצב שלי.
אני מקווה שאתה אדם קורא אותו.
אתה אחת הסיבות העיקריות שבגללן אני מוציאה את הסיפור שלי לאור.
אתה, חוץ מזה אני רוצה שאנשים יבינו וילמדו ממני, ילמדו להיזהר, להבין שהחיים זה לא צחוק, הם יקרים וחשובים יותר מכל.
הסיפור שלי מתחיל בגיל 4, לפני 14 שנים. ההורים שלי בכלל לא ידעו שיש דבר כזה, אנשי זאב, ואני? אני הייתי ילדה תמימה וסקרנית.
מכירים את המשפט ''הסקרנות הרגה את החתול''?
אני חושבת שהוא דיי מאפיין אותי, אבל כיוון שאני חייה, אני מעדיפה לומר שהמוטו שלי לחיים הוא ''מה שלא הורג מחשל'', אני חושבת שזה נכון.
כמו שאמרתי, הייתי בת 4 אימא לקחה אותי לגן החיות, כל שבת היא הייתה לוקחת אותי לטיול במקום אחר. אהבתי את הטיולים האלה וחיכיתי כל השבוע לזמן של אימא ושלי.
אותו יום בגן החיות התבלבלתי לגמרי מכמות החיות הססגוניות שהיו שם חיכיתי לרגע שהיא לא תשים לב והלכתי להסתובב לבד.
הרגשתי גדולה, עצמאית, בוגרת. אני לא בטוחה שהייתי מודעת לסכנות שיש בללכת לאיבוד.
ואז, אני לא זוכרת איך, נכנסתי לכלוב הזאבים, אני משארת שהייתה פרצה קטנה בגדר, אני לא זוכרת פחד, אבל ננשכתי, זה כאב, אף פעם לא כאב לי ככה, אני חושבת שבכיתי במשך שעות.
הרופאים חושבים שהזאבים נבהלו מהדם, כי הנה עובדה, אני חייה, כבר ציינתי שאין דבר טוב יותר מהחיים?
אף אחד לא ידע מה בדיוק ההשלכות של הנשיכה, לפי המיתולוגיה אם אדם זאב נושך אותך, אתה הופך לאחד מהם, אבל אני הרי ננשכתי על ידי זאב רגיל.
הזמן אמר את שלו, כל פעם שבכיתי הפכתי לזאבה. בהתחלה הייתי גורה קטנה ולא מסוכנת, אבל גדלתי, התבגרתי, הפכתי למפלצת.
היה אסור לי לבכות.
הייתה לי רק ברירה אחת, למדתי לפתח אטימות. הפכתי לאדישה לסביבה, אדישה לעצמי.
לא חשבתי שזה דבר רע. ככה הרי אני מונעת את הסכנות הכרוכות בשינוי צורה.
אני חושבת שגם בתור זאבה, לא היותי סכנה אמיתית, ידעתי לברוח מהחלון אל פינה מרוחקת בקצהו של יער קרוב.
אבל לא אהבתי להיות מחוץ לבית, גם לא בתור חייה.
ההורים? למדו למתן את הדאגה בכל פעם שנעלמתי. אני חושבת שאימא אוכלת את עצמה עד היום בגלל המקרה ההוא בגן החיות. הסברתי לה שזו לא אשמתה, שזה הגורל שלי. שלכל אחד יש את הגורל שלו.
למדתי לחיות עם הגורל שלי, לא הייתה לי ברירה.
ניסיתי לעשות דברים שעושים לי טוב, ככה הייתי בטוחה, בטוחה הרחק מהעצב והדמעות, גיליתי שמוזיקה מעודדת אותי, אני חושבת שיש לי את אוסף הדיסקים הכי גדול בצפון. אני לא מנסה להשוויץ או משהו, זה נכון, מידי פעם הגיעו אלי חברים מבית הספר, תמיד נעצו עיניים בארון הדיסקים שלי ושאלו בהשתוממות ''מה, כל זה שלך?'' תמיד זה שעשע אותי. לא חשבתי שזה כ''כ מיוחד, לכל אחד יש אובססיה למשהו. האובססיה שלי הייתה מוזיקה.
ניגנתי על סקסופון, מפוחית חלילית וגיטרה. חשבתי שכלי נשיפה זה הכי מיוחד, אהבתי את הצלילים שהם השמיעו.
אבל ידעתי תמיד ידעתי שאני ילדה זאבה, אסור לי להיות עצובה. אסור.
פתחתי שמחה. זה שילוב מוזר, אדישות ואושר, שילוב קשה, אבל כזו הייתי אני.
אני חושבת שחוץ מתור אצל הקוסמטיקאית בכל שלושה ימים- יש לי צמיחת גבות מטורפת, למדתי לחיות עם מה שאני- קשה לי לומר שאהבתי את זה, עדיין הרגשתי מפלצת, יצור אגדי שאף אחד לא מאמין שהוא באמת קיים, אבל למדתי חיות עם זה.
את אדם הכרתי בשלב מאוחר יותר. גדלתי והתבגרתי, הפכתי לנערה, אני חושבת שחוץ מהעבדה שהייתי מאוד שעירה- דבר שכאמור טופל פעמים בשבוע , הייתי יפה. היו עלי שרידי חיתיות, אבל אני יכולה לומר בוודאות, שיש בנים שאוהבים את זה.
חשבתי שאדם אוהב את זה.
זו ההתחלה השנייה שלי.
ליד חנות של כלי זמר ראיתי מודעה: ''מתופף מחפש נגנים וזמרים להקמת להקה. למעוניינים צרו קשר''
יצרתי קשר. כמובן.
זה תמיד היה החלום שלי. לעמוד על במה כשאלפי אנשים נועצים בי את עיניהם שרים יחד איתי את מילות השיר שאני כתבתי, השיר שלי ומריעים לי. חשבתי שמישהו שזוכה להופיע מול כ''כ הרבה אנשים, מישהו שיודע שכל אותם אנשים באו רק כדי לראות אותו, בחיים לא יכול להרגיש בודד, חסר ביטחון או עצוב.
חשבתי שאם אני אהיה חלק מהרכב מוזיקלי כזה אני לא ארגיש בודדה יותר, אני ארגיש שאוהבים אותי, שמעריכים את מה שאני עושה.
אני לא אהיה עצובה.
אז הלכתי להיפגש עם אדם. את הכתובת מצאתי בלי בעיה, זה היה מקלט ריק, ואדם ישב שם, מחכה לאנשים שיגיעו, הוא לא נראה חושש, כאילו שהיה בטוח שאנשים יגיעו.
כשראיתי אותו, ידעתי שזה זה. אני ודעת שזה נשמע מופרך.
כאן הסיפור מקבל תפנית של סרט טיניג'ר אמריקאי, אבל- כמה מוזר, זה פשוט היה ככה, הבטן שלי עשתה סלטה והלב קיפץ , כאילו רצה לצאת ממקומו. הוא היה הורס, בכל מובן המילה. עם תלתלים חומים, ארוכים שקפצו ישר למעלה, עיניים אפורות צוחקות- מסתבר שבאמת יש דבר כזה, וחיוך אמיתי ואכפתי. מהסוג שתמיד קיוויתי שיהיה לי. נעצתי בו מבטים, בלי משים, עד שהוא קטע את מחשבותי, ''את אליאל נכון?''
הנהנתי,
הוא חייך ''אני אדם'',
שתקתי ונשכתי את שפתי, אני לא בטוחה שיכולתי לדבר באותו רגע.
''אוקי אליאל, את יכולה לנגן לי משהו? על מה את מנגנת?''
ניסיתי להשתחרר מזה, מההתרגשות שהרגשתי גם מהסיטואציה וגם מהתחושה שאדם השרה עלי. ''אני מנגנת על גיטרה, סקסופון, חלילית ומפוחית, אבל אני הכי אוהבת את הסקסופון, אני חושבת, בכל מקרה הכנתי קטע נגינה איתו, אבל... אני, אני לא כ''כ זוכרת עכשיו.'' הייתי בטוחה שזה יעצבן אותו, שהוא יחשוב שאני מבזבזת את הזמן שלו, אבל הוא צחק, צחוק מתגלגל אמיתי מהלב, צחוק שהרעיד לי את הלב מחדש.
''תרגעי אליאל, את תזכרי, לאט לאט.'' הוא אמר, ממתן את גלי הצחוק המחודשים שיצאו מגרונו בחלקים.
הוא צדק, חייכתי חיוך עקום, נשמתי כמה נשימות, ואכן, ניגנתי, זכרתי את הכל. הייתה הרגשה של חמימות במקלט איתו, וכשסיימתי הוא נראה קצת המום, קיוויתי שזה סימן טוב.
זה היה סימן טוב.
אדם מצא עוד כמה נגנים, חמישה בנים, שלוש בנות, יחד היינו להקה, אנונימית, עם שירים הזויים, אבל היינו יחד.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שהיו לי חברים שאהבתי, שאהבו אותי באמת, זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי מאוהבת, שלא הייתי צריכה את כל החומות שבניתי סביבי כדי לא לבכות, אני חושבת שפשוט היה לי טוב.
הלוואי והייתי יכולה לעצור את הזמן, או לפחות לגרום לימים להיראות בדיוק כמו שהם נראו אז.
אם הייתי יכולה לעשות את זה, אני חושבת שהייתי סולחת לאלוהים על הכל.
אבל אני חושבת שהיחידה שמגיע לה סליחה זו אני.
היה לי טוב עם הלהקה, במחיצתם לא נזקקתי לחומות ההגנה, הייתי אני, וזו הייתה הקלה גדולה, לא לזייף או לשחק לשם שינוי.
אני חושבת שפעם ראשונה בחיים, לא מצאתי על מה להתלונן, חוץ מהעבדה שאדם לא ניסה להתעסק איתי, ואלוהים יודע כמה רציתי שהוא ינסה, הכל היה פשוט בסדר, רגיל נורמאלי- במובן של חיים אנושיים, לא של החיים שלי כמובן.
החלטתי לעשות משהו בעצמי, חשבתי שאין לי מה להפסיד, באמת האמנתי בזה, הרי במקרה הכי גרוע אני אעזוב את הלהקה ואסגור שוב את הפתח הקטן שנפער בחומות שבניתי, לא חשבתי כמה קשה זה יכול להיות.
גם, אוקי פשוט כבר נגמרה לי הסבלנות, דחית סיפוקים אף פעם לא היתה הצד החזק שלי.
ניגשתי אליו, אצבעותיו נגעו בעדינות במקל הטופים, אני זוכרת שחשבתי כמה אני רוצה שהם יגעו בי. דחפתי את הידיים שלי לכיסים, ''היי, אתה הולך הביתה?'',
''לא בטוח, את?'',
''תגיד אתה רוצה ללכת לאכול משהו?'' פלטתי את זה מהר, וחשבתי שכמה טוב שאי אפשר להחזיר את המילים לתוך הפה.
''בטח אני תמיד רעב!'' הוא צחקק, גם אני, צחקתי, אולי מהקלה, אולי פשוט על עצמי. חשבתי איך זה יכול להיות שאני יכולה לבלות ימים שלמים בבדידות מחוץ לבית בגוף זר שלא שייך לי, אבל קשה לי כל כך להתחיל לדבר עם בנים.
זה היה היום הכי טוב שיכולתי לשחזר.
אולי גם הכי רע.
הסתובבנו ברחבי העיר, וכל הזמן הוא הלך לידי, למרות שזה האט אותו, הוא דיבר בשקט, קצת בסודיות, הרגשתי את הנשימות שלו מדגדגות לי את האזן.
זה היה פחות או יותר הסוף.
בחזרה שהתקיימה יום אחרי זה, החלטנו לשחק משחקי גיבוש.
אני של היום, מרגישה צורך לגונן על אני של אז, לצעוק: ''אל תעשי את זה אליאל תברחי'', אני חושבת שאולי זו התמימות, אולי זה באמת הרצון הטבעי שיאהבו אותי כמו שאני, בשביל זה הם צריכים להכיר את החיסרון הכי גדול שבי.
את הזאביות.
משחק אמת ושקר הוסכם על כולם.
אני התחלתי, אפילו לא חששתי אז. לא הבנתי שאני לא צריכה לעשות את זה.
שיש סיבה לכך שאנשי הזאב שומרים את זהותם בסוד, שבתוך תוכי ידעתי שאני צריכה לשמור את זה בסוד.
אני אפילו לא זוכרת מה היה משפט השקר שלי.
אחרי שסיימתי לספר, הרגשתי שמשהו רע הולך להתרחש, אדם הסתכל עלי כלא מאמין, כאילו חיכה שאני אתפכח ואגיד לכולם ''מה, באמת אכלתם את זה? איזה מטומטמים'', היה רגע שחשבתי לעשות זה זה, אבל לא עשיתי.
היו כמה רגעים של שקט, שבמהלכם כאבה לי הבטן, כאב לי הראש, קיוויתי שאולי מישהו מהם יעמוד לצידי. לבסוף אדם אמר ''תלכי מפה אליאל, אני לא רוצה לראות אותך יותר''.
לא היה שום זכר לשקט ולחמימות מאתמול.
כמעט מיד הרגשתי את הצריבה הזו בגרון, שמבשרת על תחילת הבכי, רצתי משם, רצתי מהר, הכי שיכולתי.
לא עבר הרבה זמן ושיניתי את הצורה שלי.
אני לא אוהבת להיות בחוץ, אני מפחדת.
אני יודעת שאני מפחידה אחרים בצורה הזו, אבל האמת שאני רועדת מפחד בלילות מחוץ לבית.
אני לא מצליחה לחזור לצורתי האנושית, ברגעים שבין גל בכי אחד למשנהו אני כותבת את הסיפור שלי.
בתקווה שתקראו, שתבינו, שתאהבו אותי כמו שאני.
אדם אם אתה קורא את זה, בבקשה תסלח לי.
אני אוהבת אותך, אני מקווה שתבין, שלא תפחד ממני, למרות שאני לא יכולה להבטיח לך הגנה.
זה הסיפור שלי. כולו.
התחלתי בהתחלה, ואני מקווה שזה לא הסוף.
אני רוצה להאמין שגם לי מגיע את הסוף הטוב שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
