לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים


it's my life

Avatarכינוי: 

בת: 36

ICQ: 301601343 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2008

טורקיה 2008 כולל תמונות


אז הייתי השבוע בטורקיה, היה מה זה כיף!

קניתי סווצרטים של בילבונג ולצ'הרדי חיקוי אוריגינל, ואולסטאר ב80 שקל בדיוטי פרי, עכשיו אני חושבת שהייתי צריכה לקחת עוד זוג,, אבל בקטנה.

אז הטורקים מאוד נחמדים ובאמת היה משעשע.

הידעתם שאבלה זה כמו לומר גברתי, ופרה זה כסף?

הטורקים לא מבינים אנגלית בכלל, אבל עברית דווקא כן, מצחיק לחשוב שהשגרירים האמיתיים שלנו הם חיים רביבו ויוסי בובליל.

בכל אופן אין בנים שווים בטורקיה, אבל היו איתנו במלון שחקני כדורסל ממש גבוהים מהסוג האלו שצריכים להתכופף כדי להכנס דרך הדלת, כשעמדתי לידם הרגשתי כ''כ קטנה, וגם ככה אני רק 1.57, אבל בכל זאת לעמוד ליד מישהו שאפילו למתניים שלו אני לא מגיעה, טוב זה עניין קצת מפחיד.

אבל אותם זה הצחיק.

 

אז תמונות, כן כן...

אז אני באוטובוס של השטיח המעופף, שלקח אותנו מהמטוס עד למלון, מצחיק שלאוטובוס היה את אותו הריח שיש ללונה גראנד בעידאלמשהו למיניהם.

 

אני עם סווצ'רט של בילבונג (חיקוי אוריגינל)

 

אני ואחותי בפוזה.

 

כמה טוב שבאתי הביתה.

תמיד כשחוזרים לארץ זה מה זה כיף ומרגש, כי אין כמו ישראל.

אני מקווה שזו לא רק אני.

 

יש עוד כ''כ הרבה, אבל המחשב עובד לאט, והשרדות כבר התחיל.

אז ביי בינתיים.

נכתב על ידי , 26/12/2008 21:19   בקטגוריות הישרדות, טיולים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אורז ב-26/12/2008 21:39
 



כל היופי שבעולם (מחודש ומשופצר)- דניאלה זנו


כל היופי שבעולם.

לא ידעתי שמשהו יכול להיות כל כך מושלם.

כשרק נפגשנו,הבטתי בך וחשבתי שזה לא הגיוני, זה בלתי אפשרי להיות כל כך יפה, נראת כמו שילוב מדהים בן החלום לפנטזיה.

עכשיו אני אומרת את זה, אחרי שעברה כבר שנה.

כן שנה, זה קרה בדיוק לפני שנה. אך הזמן שחלף מאז דומה לכמה ימים ספורים, ימים שמחים ועצובים, אך מעטים.

 לא חשבתי שאפשר לאהוב ככה, ובאמת אהבתי אותך, את החיוך שלך כשאתה חולם בהקיץ, את המבט בענייך, את הדרך שבה גירדת את הראש כשחשבת, או כשלא ידעת משהו, למרות שבעצם, ידעת הכל, תמיד ידעת, אבל הכי אהבתי את הצחוק שלך, אמיתי, רועם ומתגלגל, תמיד אמרתי לך שכבר לא צוחקים ככה היום ותמיד חייכת והוצאת לשון, כמו ילד קטן.

 

אז, רגע רגע...

נתחיל מההתחלה, הכרנו כשהגעתי לבסיס החדש, עמדת בכניסה לשלישות כולך מרוח בסיד, באותו רגע החלטתי שאתה תהיה הנקסט בויפרנד, נקסט בויפרנד זה כמו אקס בויפרנד, רק הפוך.

אני יודעת שהקדמות הן תמיד דבר משעמם, ובאופן כללי לא חייב לקרוא אותן.

אפשר לומר שאם אין לכם כח להקדמות אתם יכולים לדלג באלגנטיות על השורות הבאות ולהתחיל לקרוא את הסיפור החל מהפסקה הבאה. שזה למעשה, ממש עכשיו.

 

 ''אני אוהב את הטבע'', זה אחד המשפטים הראשונים שאמרת לי.  ''אני מרגיש את הטבע בכל הגוף. מריח אותו, שומע את השקט שלו, שקט עוצמתי שאומר כה הרבה, אני רואה אותו, את כל היופי הזה, יופי אמיתי, לא מעשה ידי אדם, יופי פשוט כמו שבורא עולם יצר אותו''.

אהבתי את התיאור שלך.  לא הבנתי אותו, אבל אהבתי.

אז שאלתי אותך אם אתה רוצה לצאת איתי לטיול, תמיד אמרו לי שהדרך הטובה ביותר להתחיל עם בחור היא להציע לו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה. אני חושבת ששמחת כששאלתי, כי הסכמת בלי שום היסוס.

ואכן, שבוע אחרי זה, כשחזרנו הביתה מהבסיס, יצאנו לטיול.

 ההתלהבות היתה גדולה, לפחות ההתלהבות שלי.

כשבאת לקחת אותי, הסתכלת על 2 התיקים הענקיים שארזתי ופרצת בצחוק.

נורא נעלבתי, לא הבנתי ממה אתה צוחק וחשבתי, לפחות בזמן האריזה שאני ממש כישרונית, אם הצלחתי לדחוס את כל הדברים שאני צריכה רק בשני תיקים, שהם למעשה לא כל כך גדולים.

אבל אתה צחקת, ואמרת שאנחנו יוצאים רק ליומיים, ואז עוד אילצת אותי לארוז הכל מחדש בתוך תיק גב אחד רגיל, התיישבת על המיטה שלי וחיכית שאעשה זאת, כשהבנתי שאין לי ברירה זה מה שעשיתי. כמובן שניסיתי למחות, אבל אלו היו מחאות קלושות, מפני שהייתי הולכת אחריך לכל מקום, ולטיול הזה רציתי לצאת.

אז לקחתי רק מכנס, חולצה להחלפה, מסרק, מברשת שיניים, וכמובן שאוכל ושק שינה. זהו. היית מוכנה, לפחות לדבריך, אתה היית מרוצה, אני לא, וכך יצאנו.

במשך הנסיעה שמת דיסק של בוב מארלי ושתקת, שפתיך היו מעוגלות במין חיוך צדדי, בקושי מורגש.  תהיתי על מה חשבת. אולי על כמה שאני מפונקת, זה בטח הצחיק אותך שאני הולכת אל הלא נודע עם ציוד הישרדות של  הומלסית.

ובכל זאת, למרות הכל לא באמת כעסתי, לא הייתי חייבת לצאת לטיול הזה, עשיתי את זה מרצון.  פשוט רציתי לגרום לך להרגיש ייסורי מצפון. זה לא עבד.

כשהגענו לנחל עצרת את המכונית בצד, יצאנו ממנה והתחלנו לטייל, מהסלול לא היה קשה, ההליכה היתה נוחה רוב הזמן - כמה שזה היה שונה מהטיולים בבית הספר.

ואכן, השקט היה כמעט מוחלט, המים שבנחל היו כחולים וצלולים, התמזגו באופן מושלם עם צבע השמיים, מזג האויר היה חמים, כמו שרק יום אביב מוצלח יכול לספק. הכל היה פשוט ויפה קשה לי לתאר במילים את כל זה.

 

היום עבר והערב ירד. כשישבנו מכורבלים בשק שינה שאלת אותי אם נהנתי, אמרתי לך שכן, לא חשבתי לענות אחרת. אהבתי את מה שהרגשתי ואהבתי אותך.

''אצא אל השדה ואראה מה דיבר אלוהים אל החמה'', לחשת קרוב לאזני, ''ביאליק'' אמרנו במקלה, צחקתי והסטתי את המבט, לא רציתי שתראה איך הוא נוצץ מהתאהבות.

באותו ערב שכבנו, אני יודעת שלא תיארת לעצמך שזו היתה הפעם הראשונה שלי. זה פשוט התבקש. הכל היה כל כך רומנטי ויפה, החושך היה מוחלט, והשמיים היו זרועים בכוכבים, צחקת כשאמרת שכל זה, הכל נוצר במיוחד בשביל שנינו, ''תיראי מלון מליון כוכבים, את רואה לאן לקחתי אותך?!'' .

ואני, אני הצלחתי בזכותך להרגיש רגשות שלעולם לא הרגשתי.

התמכרתי לאווירה, ואליך.

 

היה לנו רק שבוע להיות יחד. אחרי אותו טיול זה נעשה רשמי, היינו זוג, לא רק כאלה שמסתובבים יחד.

היה לנו רק שבוע. זה היה שבוע מושלם.

מכירים את התאורית הגלגל?

לא האמנתי שאפשר להיות מאושרת יותר. שבוע זה נמשך, השבוע הכי מדהים שיכולתי לבקש. ואז, כמו כל גלגל, גם הגלגל שלנו החל להסתובב.

הודיעו לך שאתה חוזר לשטחים.  משם כבר לא חזרת.

 

מאז, הזמן כאילו עצר, אני לא זוכרת מה קרה בשנה הזו שחלפה.  חייתי, זאת אומרת, נשמתי, סוג של חיים לא מובנים.

התעוררתי בבוקר, אכלתי והתרחצתי, הכל, כי היה צריך. כי אמרו לי, או בקשו ממני. כוחות כדי להחליט לבד כבר לא היו לי.

אתה הדבקת אותי באהבה שלך לטבע, אני עוד זוכרת את המילים שאמרת כשרק הכרנו.

הטבע היפה והמסעיר, קיבל אותי אליו בזרועות פתוחות, תמיד, גם כשבכיתי, וגם כשנמאס לי, או כשלא היו לי כוחות. אז יצאתי לטייל, טיילתי המון כמעט בכל הארץ.

כן, הדבקת אותי באהבה שלך, ובלי לרצות שזרת את חייך, ואת מותך בחיי. בלי לדעת.

''הכל השתנה מאז שהלכת, היופי הכי יפה בעולם. ואני...'' מלמלתי בלחש אל חלל החדר הריק, מוחה כמה דמעות סוררות מלחיי, לקחתי את הרובה שנשאר אצלי השבת, האחרונה שאני אמורה לסגור, הסתכלתי על המחסנית שבלטה מהאפוד, הכנסתי אותה ובחיוך של הקלה, כיוונתי אל ליבי.

 

 

 


הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

 

נכתב על ידי , 19/12/2008 14:56   בקטגוריות צבא, פסימי, אהבה ויחסים, סיפרותי  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   4 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מבקרת הסיפורים עם סוף מפתיע ב-17/1/2009 20:44
 



מיגל -דניאלה זנו


 

אני צריכה חופש!

הגעתי למסקנה הזו אחרי שאייל זרק אותי לטובת איזו דנה, אחת מעצבנת והרבה יותר יפה ממני, אימא התחילה שוב לחפור ''אביגיל השתחררת לפני חצי שנה, ואת עוד מתכוננת נפשית לפסיכומטרי?! למה כל הבנות של כל החברות שלי כבר לומדות? למה את תמיד חייבת להיות יוצאת דופן?!'' אבא כמובן היה חייב להסכים איתה כי אימא אמרה, אימא בטח יודעת, ובאופן כללי הרגשתי שאני צריכה שינוי משמעותי, שיש לי חיים רגילים וכ''כ משעממים  ושלצערי הפעם, כשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת לצבע בשיער או לעוד קעקוע.

חשבתי הרבה על מה עושים במצב כזה, והחלטתי לקחת את הצעת העבודה המועדפת, ונסעתי כמו כל חייל משוחרר שלא יודע מה לעשות עם עצמו, לחפש עבודה במלון באילת.

 

יום ראשון 11 בלילה ואני על האוטובוס קו חיפה- אילת, עיר ללא הפסקה.

החלטה מהירה משהו.

כשהגעתי לאילת נכנסתי למלון עם חצי כוכב (מהסוג האלו שאפשר להשכיר בו חדרים לפי שעה), וביקשתי חדר זול לזמן לא מוגבל, פגיד הקבלה בהה בי במבט בוחן וזדוני, ונתן לי מפתח לחדר 19.

החדר דווקא היה חמוד, מיטה קצת חורקת, שולחן עץ עם כיסא רעוע, מנורת פלורסנט העירה את החדר 5 דקות אחרי שלחצתי על המתג ושטיח שחור היה פרוס על כל השטח, תהיתי עם זה אמור להיות עיצוב גותי, או שזה סתם שחור כי לא ניקו המון זמן, העדפתי לא לחשוב על זה ונכנסתי לחדרון צמוד שמוקמו דוש ושירותים, כן אין ספק, פסגת חלומותי.

אז מה כבר יכולתי לעשות? התמקמתי ובלי לבזבז יותר מידי זמן, יצאתי לחפש עבודה.

 

זה לא לקח הרבה זמן, נכנסתי לאחד המלונות היותר נחשבים (וכן אני יודעת שזה מעט סאדיסטי) ושאלתי את פקיד הקבלה עם צריך כאן עובדים, הוא אמר שנראה לו שמחפשים אנשים לצוות בידור ושאם אני רוצה אז אני יכולה לצלצל ליוני, שהוא אחראי צוות בידור, חייכתי והוא איחל לי בצלחה.

 

למחרת כבר הגעתי לראיון אצל יוני שהיה בחור בן 30 בערך, חתיך הורס אך מצועצע (רק לשם ההדגמה, הוא לבש מכנס סגול כהה רחב מאוד, וחולצה ירוקה זוהרת מכופתרת צמודה ועניבת פפיון סגולה עם נקודות - זה באמת פחות מזעזע מאיך שזה נשמע, אבל כן, זה מוזר) , הוא היה נחמד והראיון עבר בסדר גמור, עם שאלות די צפויות כגון: ''איזו חייה הכי מזכירה אותך?'' (כבשה) ''למה?'' (זה לא ברור?) תכונה טובה (חברותיות) ורעה? (פחדנות), וכד'...

בדק שאני לא מזייפת ברמות שאי אפשר לסבול, שאני יכולה לעשות עיניים לתיירים, ושאני יודעת איכשהו להזיז את הגוף בצורה סבירה, שאל כמה שאלות נוספות, ואחרי 4 שעות של אודישנים מפרחים והזויים (זה רק צוות בידור באמת!!!) הודיע לי שהתקבלתי ושאני אבוא יום חמישי ב7 בבוקר ונתחיל לעבוד.

 

 יום חמישי בעשרה ל7 כבר עמדתי פתח המלון, תוהה לאן עלי ללכת ובו זמנית מקללת את חוש הכיוון הלא מפותח שלי.

כשבסופו של דבר מצאתי את האולם שבו נערכו החזרות, במקום לרקוד ולשיר בבגדים מינימליסטיים,יוני הלביש אותי בבגדי ליצנית (שכללו חולצה אדומה עם נקודות צבעוניות, אוברול ג'ינס דהוי, כובע מכשפות צהוב, ונעליים ענקיות ואדומות).

''המשחקיה אמורה להיפתח ב8, עד אז...'' כך אמר, ''נועה תסביר לך איפה נמצא כל דבר  ואיזה פעילויות אפשר לעשות עם הילדים''.

רוב הדברים היו מובנים לי מעליהם, והעבודה לא הייתה קשה.

הייתי מוקפת כל היום בילדים קטנים, עשיתי בלונים בצורת כתר / כלב /לב/ ג'ירפה (שזה כמו כלב רק עם צוואר ארוך), וציירתי אין ספור ציורים.

האמת? דיי נהנתי, ואחר הצהריים הגיע מהר. יוני שהחליט שמספיק ודיי לי ממשחקיה לילדים, הכניס אותי לתוך בובה והוציא אותי ללובי אוחז בידי, מפני שלא היה לי שדא ראיה רחב דרך ראש הארנב הוורוד והגדול.

תוך דקה הרגשתי ששוב שסובבו אותי אינסופור ילדים צילמו אותי בלי סוף חיבקו אותי וניסו לנחש אם אני ארנב או ארנבת, היה חם, היה כבד, והבובה הייתה מסריחה מבפנים, בכל זאת היה מרגש לדעת שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, בידיעה שאף אחד לא יודע שזו אני.

חשבתי עם זה ככה כי באמת כיף לי, או כי אני מתלהבת מזה שהתקבלתי לעבודה הזו, (שאגב בתור ילדה תמיד חלמתי לעשות) ומזה שזו רק ההתחלה.

בשלב מסויים כאבו לי הפנים מרוב חיוכים, שנייה לפני שהתחלתי להתעצבן, הבנתי את הדבר החשוב הזה שאף אחד לא רואה אותי והארנב מחייך תמיד, גיחכתי על עצמי, מלמלתי משהו על כמה שאני מטומטמת ושוב כמו מטומטמת אמיתית המשכתי לחייך.

אחרי שעתיים יוני בא שוב והורה לי לרדת לחדר ההלבשה וללבוש את השמלה עם הכי הרבה נוצצים שאני אמצא, ואז לחזור לאולם ולארגן עם שאר צוות הבידור דיסקו.

בחירת השמלה הייתה מטלה קשה, רוב השמלות שם היו נוצצות בצורה חשודה, לבשתי שמלה מבד מבריק וסגול ושילבתי אותה עם כובע גדול בצבע כסף, נראיתי כמו צביקה פיק, והרגשתי כמו בארבי, יוני היה מרוצה, אני לא.

כך חזרתי לאולם וניסיתי לשדל נשים מבוגרות, וגברים עצלנים לקום ולרקוד. בין שיר המקרנה, ריקוד והציפורים לשרית חדד כבר התחלתי להרגיש תשושה ועייפה. ואז בדיוק לפני שכמעט נרדמתי על כתפו של יוחאי שארגן יחד איתי את הדיסקו, שיחררו אותי לנפשי, כמובן לא לפני שיוני הזכיר לי שעלי להתייצב שם גם מחר וביום שבת.

 

וכך התנהלו חיי, כל השבוע לא עשיתי כלום מלבד לרבוץ בים, אפילו שהיה נובמבר,למעשה אולי דווקא מפני שהיה נובמבר, תמיד אהבתי קור, ואף על פי שבאילת לא היה באמת קר נהנתי מחוף כמעט ריק, בלי בחורות שגרמו לי להרגיש שמנה יותר או מכוערת יותר.

ואז מיום חמישי עד שבת עבדתי בלי סוף בצוות הבידור.

אין ספק. כן. שינוי אמיתי.

 

באחד מהימים, בזמן שישבתי על החוף וקראתי את הספר ''אשתו של הנוסע בזמן'',  בדיוק בקטע שבו פנטזתי שגם לי יש מן הנרי כזה, שהוא כבר יודע שהוא האחד שלי, ושגם אני אדע את זה יום אחד, הרגשתי שמישהו מתיישב לידי.

הסתכלתי עליו, הוא היה חמוד אמיתי, עם תלתלים חומים, עניים שחורות, עור כהה ומבנה גוף גברי, הא לבש ג'ינס קרוע וטישרט שחורה עם הדפס של להקת רוק שלא הכרתי.

חשבתי שהוא לא נראה ישראלי. איכשהו לשם שינוי צדקתי.

''היי, אני מיגל''  אמר במבטא מצחיק, חייכתי, ''אני אביגיל''.

מיגל מצא חן בעני מהרגע הראשון, הוא סיפר לי שהוא בן 23, חייל בצבא, את המילים ''חייל בצבא'' אמר במן גאווה כזו, שאני מעולם לא הרגשתי במהלך השרות שלי.

הוא סיפר שעלה לבד מארגנטינה כדי להתגייס לצבא הישראלי, שהוא מדבר עברית טובה יחסית כי אימא שלו ישראלית  במקור ואצלו בבית דיברו תמיד עברית וגם ספרדית, שהוא בשבוע רגילה, ושזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה אותי כאן לבד.

אני סיפרתי שאני עובדת בצוות בידור של אחד המלונות, הייתי פ''פ בגדוד של יחידת כפיר בצבא, ונורא נהנתי מזה שלא היה לי תפקיד מוגדר, ומזה שכל מה שהוטל עלי היה למלא דו''ח1 (נוכחות) ולהכין צ'ופרים לחיילים, (זה נורא הצחיק אותו משום מה), שהשתחררתי לפני שלושה חודשים, שאני חיפאית במקור, אוהבת  שקט, ונהנת מהים, במיוחד ואולי בעצם רק בחורף.

היה לי נעים לשבת לידו, בזמן שידו נחה על ידי, לא שמתי לב שעבר כ''כ הרבה זמן, קבענו להיפגש כאן גם מחר, באותו מקום, באותה שעה.

הוא נישק אותי על הפה נשיקה קצרה ומהירה, קם, והושיט לי את ידו, קמתי גם אני.

כל אחד הלך לו לדרכו.

 

 למחרת אחר הצהריים המוקדמות כבר ישבתי על החול ושקעתי בספר, עד שהרגשתי אותו מחבק אותי מאחור, לוחש באזני ''היי אביגיל, לא הפסקתי לחשוב עלייך'', חייכתי, גם אני חשבתי עליו הרבה.

כשהתעוררתי בבוקר עמדתי חצי שעה מול בגדי שהיו מפוזרים בכל החדר, מתלבטת מה ללבוש, ממלמלת בזעם כרגיל ש- אין לי מה ללבוש, ובסוף, כמה לא צפוי, לובשת ג'ינס וסווצ'רט. כמו תמיד. כן. לא צפוי לחלוטין.

מיגל העביר את ידיו על גופי, ואמר שוב ישר לתוך אוזני שהיום אנחנו יוצאים לדיג.

צחקתי, הסכמתי. ברור שהסכמתי, אבל ציינתי בפניו שוב ושוב שבחיים לא דגתי, שאני לא יודעת לדוג, שאני בכלל לא אוהבת דגים, ועוד כל מיני משפטים שהיו אמורים לחפות על זה שאני לא אדוג שום דג היום. והוא? רק צחקק, ואמר שזה לא חשוב בכלל, ומה שחשוב זה שיהיה לנו כיף כי מחר הוא חוזר לבסיס מוקדם מהצפוי.

עוד לפני שהספקתי להתאכזב, הוא אמר ''לא נבזבז אף שנייה, אני הולך לדוג את כל הדגים בים, ואת- באה לעזור לי.''

אז באתי.

שכרנו סירה קטנה, עם ציוד דיג, התישבנו והתחלנו לנוע, לאחר כמה דקות החוף נראה רחוק כ''כ מאיתנו ובקושי יכולנו להבחין בו, מיגל עצר את הסירה, והושיט לי חכה שפיתיון כבר היה מולבש בקצה החוט שהיה מחובר הליה.

להפתעתי הצלחתי להכניס את החכה למים, התלהבתי כ''כ,  וחשבתי שאולי אני לא כזו גרועה.

אחרי שעתיים, לשנינו נמאס, בדלי שחו  שלושה דגים, (מיגל תפס את כולם), אני גם הצלחתי לתפוס אחד אבל הוא קפץ חזרה למים  לפני שהספקתי להרים את החכה, מה שכמובן נורא אכזב אותי, ונורא שעשע אותו.

מיגל שאל אם בא לי לחזור לחוף,  אמרתי שעוד כמה דקות, הוא הסתכל עלי עם מבט משתוקק וכעבור שבריר שנייה שפתיו חיפשו את שלי, וידיו נגעו בגופי, בודקות וחוקרות אותו, בזמן שידי בדקות את גופו שלו, בוחשות את תלתליו...

להתנשק עם מיגל זה היה חלומי, הרגשתי קרובה אליו כל כך, מרוגשת ונבוכה כל כך. ואז אמרתי לו שכדאי שנחזור לפני שיחשיך.

החזרנו את הסירה את ציוד הדיג, את הדגים החזרנו למים, והבטנו בהם עד שנכנסו למעמקים.

 

מאוחר יותר אצלי בחדר, השארתי את מיגל יושב על המיטה ונכנסתי להתרחץ, לא הספקתי אפילו לפתוח את הברז, והוא כבר נכנס פושט את בגדיו.

 ''אז דחית סיפוקים זה לא הצד החזק שלך, מה?!''  והוא רק צחק ואמר שכבר מילא לי את כל המיטה בחול ושהוא באמת לא יכול להמשיך עם כל הלכלוך הזה, תקעתי בו מבט של ''כן בטח'' וצחקתי גם.

ידעתי שהוא חוזר מחר לבסיס לזמן לא ידוע, לא חשבתי בהיגיון, אחרי כמה דקות סגרתי את הברז והובלתי אותו לכיוון המיטה בניסיון לנתק את גופי כמה שפחות מגופו...

 

בבוקר כשהתעוררנו הוא נסע לבסיס, ואני לעוד סוף שבוע של עבודה.

 אני לא בטוחה שזה היה השינוי שכל כך רציתי.

אבל זה בהחלט היה שונה.

 


אז הסיפור משתתף בתחרות הזו http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303

בתקווה שהוא אמין קצת יותר.

נכתב על ידי , 18/12/2008 17:42   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, פסימי, סיפרותי, אהבה ויחסים, עבודה, געגועים, ארוטי, סקס  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דניאלה ב-14/4/2009 22:08
 



לדף הבא
דפים:  

32,923
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , נוער נוער נוער , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להארנבת של דוק קספר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הארנבת של דוק קספר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)