אני צריכה חופש!
הגעתי למסקנה הזו אחרי שאייל זרק אותי לטובת איזו דנה, אחת מעצבנת והרבה יותר יפה ממני, אימא התחילה שוב לחפור ''אביגיל השתחררת לפני חצי שנה, ואת עוד מתכוננת נפשית לפסיכומטרי?! למה כל הבנות של כל החברות שלי כבר לומדות? למה את תמיד חייבת להיות יוצאת דופן?!'' אבא כמובן היה חייב להסכים איתה כי אימא אמרה, אימא בטח יודעת, ובאופן כללי הרגשתי שאני צריכה שינוי משמעותי, שיש לי חיים רגילים וכ''כ משעממים ושלצערי הפעם, כשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת לצבע בשיער או לעוד קעקוע.
חשבתי הרבה על מה עושים במצב כזה, והחלטתי לקחת את הצעת העבודה המועדפת, ונסעתי כמו כל חייל משוחרר שלא יודע מה לעשות עם עצמו, לחפש עבודה במלון באילת.
יום ראשון 11 בלילה ואני על האוטובוס קו חיפה- אילת, עיר ללא הפסקה.
החלטה מהירה משהו.
כשהגעתי לאילת נכנסתי למלון עם חצי כוכב (מהסוג האלו שאפשר להשכיר בו חדרים לפי שעה), וביקשתי חדר זול לזמן לא מוגבל, פגיד הקבלה בהה בי במבט בוחן וזדוני, ונתן לי מפתח לחדר 19.
החדר דווקא היה חמוד, מיטה קצת חורקת, שולחן עץ עם כיסא רעוע, מנורת פלורסנט העירה את החדר 5 דקות אחרי שלחצתי על המתג ושטיח שחור היה פרוס על כל השטח, תהיתי עם זה אמור להיות עיצוב גותי, או שזה סתם שחור כי לא ניקו המון זמן, העדפתי לא לחשוב על זה ונכנסתי לחדרון צמוד שמוקמו דוש ושירותים, כן אין ספק, פסגת חלומותי.
אז מה כבר יכולתי לעשות? התמקמתי ובלי לבזבז יותר מידי זמן, יצאתי לחפש עבודה.
זה לא לקח הרבה זמן, נכנסתי לאחד המלונות היותר נחשבים (וכן אני יודעת שזה מעט סאדיסטי) ושאלתי את פקיד הקבלה עם צריך כאן עובדים, הוא אמר שנראה לו שמחפשים אנשים לצוות בידור ושאם אני רוצה אז אני יכולה לצלצל ליוני, שהוא אחראי צוות בידור, חייכתי והוא איחל לי בצלחה.
למחרת כבר הגעתי לראיון אצל יוני שהיה בחור בן 30 בערך, חתיך הורס אך מצועצע (רק לשם ההדגמה, הוא לבש מכנס סגול כהה רחב מאוד, וחולצה ירוקה זוהרת מכופתרת צמודה ועניבת פפיון סגולה עם נקודות - זה באמת פחות מזעזע מאיך שזה נשמע, אבל כן, זה מוזר) , הוא היה נחמד והראיון עבר בסדר גמור, עם שאלות די צפויות כגון: ''איזו חייה הכי מזכירה אותך?'' (כבשה) ''למה?'' (זה לא ברור?) תכונה טובה (חברותיות) ורעה? (פחדנות), וכד'...
בדק שאני לא מזייפת ברמות שאי אפשר לסבול, שאני יכולה לעשות עיניים לתיירים, ושאני יודעת איכשהו להזיז את הגוף בצורה סבירה, שאל כמה שאלות נוספות, ואחרי 4 שעות של אודישנים מפרחים והזויים (זה רק צוות בידור באמת!!!) הודיע לי שהתקבלתי ושאני אבוא יום חמישי ב7 בבוקר ונתחיל לעבוד.
יום חמישי בעשרה ל7 כבר עמדתי פתח המלון, תוהה לאן עלי ללכת ובו זמנית מקללת את חוש הכיוון הלא מפותח שלי.
כשבסופו של דבר מצאתי את האולם שבו נערכו החזרות, במקום לרקוד ולשיר בבגדים מינימליסטיים,יוני הלביש אותי בבגדי ליצנית (שכללו חולצה אדומה עם נקודות צבעוניות, אוברול ג'ינס דהוי, כובע מכשפות צהוב, ונעליים ענקיות ואדומות).
''המשחקיה אמורה להיפתח ב8, עד אז...'' כך אמר, ''נועה תסביר לך איפה נמצא כל דבר ואיזה פעילויות אפשר לעשות עם הילדים''.
רוב הדברים היו מובנים לי מעליהם, והעבודה לא הייתה קשה.
הייתי מוקפת כל היום בילדים קטנים, עשיתי בלונים בצורת כתר / כלב /לב/ ג'ירפה (שזה כמו כלב רק עם צוואר ארוך), וציירתי אין ספור ציורים.
האמת? דיי נהנתי, ואחר הצהריים הגיע מהר. יוני שהחליט שמספיק ודיי לי ממשחקיה לילדים, הכניס אותי לתוך בובה והוציא אותי ללובי אוחז בידי, מפני שלא היה לי שדא ראיה רחב דרך ראש הארנב הוורוד והגדול.
תוך דקה הרגשתי ששוב שסובבו אותי אינסופור ילדים צילמו אותי בלי סוף חיבקו אותי וניסו לנחש אם אני ארנב או ארנבת, היה חם, היה כבד, והבובה הייתה מסריחה מבפנים, בכל זאת היה מרגש לדעת שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה, בידיעה שאף אחד לא יודע שזו אני.
חשבתי עם זה ככה כי באמת כיף לי, או כי אני מתלהבת מזה שהתקבלתי לעבודה הזו, (שאגב בתור ילדה תמיד חלמתי לעשות) ומזה שזו רק ההתחלה.
בשלב מסויים כאבו לי הפנים מרוב חיוכים, שנייה לפני שהתחלתי להתעצבן, הבנתי את הדבר החשוב הזה שאף אחד לא רואה אותי והארנב מחייך תמיד, גיחכתי על עצמי, מלמלתי משהו על כמה שאני מטומטמת ושוב כמו מטומטמת אמיתית המשכתי לחייך.
אחרי שעתיים יוני בא שוב והורה לי לרדת לחדר ההלבשה וללבוש את השמלה עם הכי הרבה נוצצים שאני אמצא, ואז לחזור לאולם ולארגן עם שאר צוות הבידור דיסקו.
בחירת השמלה הייתה מטלה קשה, רוב השמלות שם היו נוצצות בצורה חשודה, לבשתי שמלה מבד מבריק וסגול ושילבתי אותה עם כובע גדול בצבע כסף, נראיתי כמו צביקה פיק, והרגשתי כמו בארבי, יוני היה מרוצה, אני לא.
כך חזרתי לאולם וניסיתי לשדל נשים מבוגרות, וגברים עצלנים לקום ולרקוד. בין שיר המקרנה, ריקוד והציפורים לשרית חדד כבר התחלתי להרגיש תשושה ועייפה. ואז בדיוק לפני שכמעט נרדמתי על כתפו של יוחאי שארגן יחד איתי את הדיסקו, שיחררו אותי לנפשי, כמובן לא לפני שיוני הזכיר לי שעלי להתייצב שם גם מחר וביום שבת.
וכך התנהלו חיי, כל השבוע לא עשיתי כלום מלבד לרבוץ בים, אפילו שהיה נובמבר,למעשה אולי דווקא מפני שהיה נובמבר, תמיד אהבתי קור, ואף על פי שבאילת לא היה באמת קר נהנתי מחוף כמעט ריק, בלי בחורות שגרמו לי להרגיש שמנה יותר או מכוערת יותר.
ואז מיום חמישי עד שבת עבדתי בלי סוף בצוות הבידור.
אין ספק. כן. שינוי אמיתי.
באחד מהימים, בזמן שישבתי על החוף וקראתי את הספר ''אשתו של הנוסע בזמן'', בדיוק בקטע שבו פנטזתי שגם לי יש מן הנרי כזה, שהוא כבר יודע שהוא האחד שלי, ושגם אני אדע את זה יום אחד, הרגשתי שמישהו מתיישב לידי.
הסתכלתי עליו, הוא היה חמוד אמיתי, עם תלתלים חומים, עניים שחורות, עור כהה ומבנה גוף גברי, הא לבש ג'ינס קרוע וטישרט שחורה עם הדפס של להקת רוק שלא הכרתי.
חשבתי שהוא לא נראה ישראלי. איכשהו לשם שינוי צדקתי.
''היי, אני מיגל'' אמר במבטא מצחיק, חייכתי, ''אני אביגיל''.
מיגל מצא חן בעני מהרגע הראשון, הוא סיפר לי שהוא בן 23, חייל בצבא, את המילים ''חייל בצבא'' אמר במן גאווה כזו, שאני מעולם לא הרגשתי במהלך השרות שלי.
הוא סיפר שעלה לבד מארגנטינה כדי להתגייס לצבא הישראלי, שהוא מדבר עברית טובה יחסית כי אימא שלו ישראלית במקור ואצלו בבית דיברו תמיד עברית וגם ספרדית, שהוא בשבוע רגילה, ושזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה אותי כאן לבד.
אני סיפרתי שאני עובדת בצוות בידור של אחד המלונות, הייתי פ''פ בגדוד של יחידת כפיר בצבא, ונורא נהנתי מזה שלא היה לי תפקיד מוגדר, ומזה שכל מה שהוטל עלי היה למלא דו''ח1 (נוכחות) ולהכין צ'ופרים לחיילים, (זה נורא הצחיק אותו משום מה), שהשתחררתי לפני שלושה חודשים, שאני חיפאית במקור, אוהבת שקט, ונהנת מהים, במיוחד ואולי בעצם רק בחורף.
היה לי נעים לשבת לידו, בזמן שידו נחה על ידי, לא שמתי לב שעבר כ''כ הרבה זמן, קבענו להיפגש כאן גם מחר, באותו מקום, באותה שעה.
הוא נישק אותי על הפה נשיקה קצרה ומהירה, קם, והושיט לי את ידו, קמתי גם אני.
כל אחד הלך לו לדרכו.
למחרת אחר הצהריים המוקדמות כבר ישבתי על החול ושקעתי בספר, עד שהרגשתי אותו מחבק אותי מאחור, לוחש באזני ''היי אביגיל, לא הפסקתי לחשוב עלייך'', חייכתי, גם אני חשבתי עליו הרבה.
כשהתעוררתי בבוקר עמדתי חצי שעה מול בגדי שהיו מפוזרים בכל החדר, מתלבטת מה ללבוש, ממלמלת בזעם כרגיל ש- אין לי מה ללבוש, ובסוף, כמה לא צפוי, לובשת ג'ינס וסווצ'רט. כמו תמיד. כן. לא צפוי לחלוטין.
מיגל העביר את ידיו על גופי, ואמר שוב ישר לתוך אוזני שהיום אנחנו יוצאים לדיג.
צחקתי, הסכמתי. ברור שהסכמתי, אבל ציינתי בפניו שוב ושוב שבחיים לא דגתי, שאני לא יודעת לדוג, שאני בכלל לא אוהבת דגים, ועוד כל מיני משפטים שהיו אמורים לחפות על זה שאני לא אדוג שום דג היום. והוא? רק צחקק, ואמר שזה לא חשוב בכלל, ומה שחשוב זה שיהיה לנו כיף כי מחר הוא חוזר לבסיס מוקדם מהצפוי.
עוד לפני שהספקתי להתאכזב, הוא אמר ''לא נבזבז אף שנייה, אני הולך לדוג את כל הדגים בים, ואת- באה לעזור לי.''
אז באתי.
שכרנו סירה קטנה, עם ציוד דיג, התישבנו והתחלנו לנוע, לאחר כמה דקות החוף נראה רחוק כ''כ מאיתנו ובקושי יכולנו להבחין בו, מיגל עצר את הסירה, והושיט לי חכה שפיתיון כבר היה מולבש בקצה החוט שהיה מחובר הליה.
להפתעתי הצלחתי להכניס את החכה למים, התלהבתי כ''כ, וחשבתי שאולי אני לא כזו גרועה.
אחרי שעתיים, לשנינו נמאס, בדלי שחו שלושה דגים, (מיגל תפס את כולם), אני גם הצלחתי לתפוס אחד אבל הוא קפץ חזרה למים לפני שהספקתי להרים את החכה, מה שכמובן נורא אכזב אותי, ונורא שעשע אותו.
מיגל שאל אם בא לי לחזור לחוף, אמרתי שעוד כמה דקות, הוא הסתכל עלי עם מבט משתוקק וכעבור שבריר שנייה שפתיו חיפשו את שלי, וידיו נגעו בגופי, בודקות וחוקרות אותו, בזמן שידי בדקות את גופו שלו, בוחשות את תלתליו...
להתנשק עם מיגל זה היה חלומי, הרגשתי קרובה אליו כל כך, מרוגשת ונבוכה כל כך. ואז אמרתי לו שכדאי שנחזור לפני שיחשיך.
החזרנו את הסירה את ציוד הדיג, את הדגים החזרנו למים, והבטנו בהם עד שנכנסו למעמקים.
מאוחר יותר אצלי בחדר, השארתי את מיגל יושב על המיטה ונכנסתי להתרחץ, לא הספקתי אפילו לפתוח את הברז, והוא כבר נכנס פושט את בגדיו.
''אז דחית סיפוקים זה לא הצד החזק שלך, מה?!'' והוא רק צחק ואמר שכבר מילא לי את כל המיטה בחול ושהוא באמת לא יכול להמשיך עם כל הלכלוך הזה, תקעתי בו מבט של ''כן בטח'' וצחקתי גם.
ידעתי שהוא חוזר מחר לבסיס לזמן לא ידוע, לא חשבתי בהיגיון, אחרי כמה דקות סגרתי את הברז והובלתי אותו לכיוון המיטה בניסיון לנתק את גופי כמה שפחות מגופו...
בבוקר כשהתעוררנו הוא נסע לבסיס, ואני לעוד סוף שבוע של עבודה.
אני לא בטוחה שזה היה השינוי שכל כך רציתי.
אבל זה בהחלט היה שונה.
אז הסיפור משתתף בתחרות הזו http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303
בתקווה שהוא אמין קצת יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
