ושוב אני בתקופה של אין לי מה לכתוב.
אני מנסה באמת לקחת את הבלוג כיומן, ולא כמו מה שזה הפך להיות, מקום שבו אני כותבת קצת על מה שעובר עלי.
כאילו שזה מעניין מישהו.
כאילו.
בכל מקרה, שוב אני כותבת על מה שעובר עלי. עשיתי פן, זו פעם ראשונה שאני עושה מאז גיל 11 בערך. אני ממש אוהבת את זה, אני מרגישה טוב עם עצמי לשם שינוי. אפילו קניתי אודם אדום כזה של כוסיות.
ולהלן התגובות:
אחותי- ''דניאלה את נראת כמו אימו! יש לך פוני אימלהההה''
בן שעובד איתי- ''וואו בקושי זיהיתי אותך, את ממש יפה, כלומר, כן, יפה לך ככה'' - מרגש עד דמעות.
אימא- ''אני לא מבינה מה רע בתלתלים שלך, את יודעת? אל תהרסי לעצמך את השיער''.
ה-מורה לאנגלית- ''דניאלה שינית משהו בעצמך? החלפת משקפיים? נכון? זה מתאים לך. תתחדשי'' - הכי חמוד, מצחיק.
אני לא רגילה להרגיש יפה, או לקבל מחמאות, ואני חושבת, כאילו, למה זה כזה בעייתי? למה אני כ''כ מסובכת עם עצמי שאני צריכה כ''כ הרבה חיזוקים כדי להרגיש משהו טוב כלפי עצמי.
זה עצוב לי. ומוזר לי שכאילו כמה שאני אני, אני יכולה לצאת מעצמי, וכאילו להסתכל מהצד, ועדיין, גם על מה שאני רואה מהצד יש לי מה להגיד. כמה ביקורת. אני מתחילה לפתח אלרגיה לביקורתיות. מתעטשת כל פעם מחדש.
עכשיו אני מבינה למה אני כותבת רק על דברים כללים, כשאני כותבת על דברים שקשים לי, שהם רגשיים מידי, או טריים מידי, יותר קשה לי להתנסח וגם אני מחושבת כמה פעמים על אם ללחוץ על ה''שמור'', ומה יחשוב עלי מי שיקרא את זה.
וברור שאכפת לי מה חושבים עלי.
יום נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
