האדם אמנם נולד חופשי, אך בכל מקום הוא אסור באזיקים

כן אני אחרי הניתוח.

הרבה יותר כועב עכשיו וכל בוקר וערב שוטפים לי את הרגל עם כלור.

אל תנסו את זה בבית.

בכל אופן אני עדיין חייה נכון?

מי דיבר על ערך החיים? הא?

אין לי כח יותר. נמאס לי מהכאב. נמאס לי מהמיטה.

דיי.

אני מוכנה לעבוד משמרות כפולות בלונגארנד בזמן העידלאדרחר- חג של מוסלמים.

רק לא להיות כאן.

זה לא שבדיוק יש לי ברירה.

יש פה אח אחד ממש חמוד הוא נתן לי דיסק מצחיק לראות, והוא כל הזמן בא לראותמה שלומי.

משום מה חבר שלי אמרה לי שזה רק עניין של זמן עד שאני אכיר כאן מישהו.

אולי זה נכון...

גם אחותי באה לבקר אותי הרבה. היא רוצה להסיע אותי בעגלה לבד כאילו שאני בובה. ורוצה שימלה כמו שלי, לא אכפת לה שזו פיזמה של בית חולים.

חחח היא מצחיקה.

מעכשיו קוראים לה נהסיכה גאיה.

חח נו איך לא?

היום הגמר של הישרדות.

א-מן שנעם ינצח.

חחח

נו וואל.

יום טוב

סליחה על הבלגאן הקטע לא נשמר לי.

עשיתי שחזור וזה מה שיצא

אז שוב אני כאן.

מחר אני הולכת לעשות ניתוח, לא משהו רציני לדברי הרופאים.

הולכים להוציא לי את הנמק. שזו סוג של ההתחלה של הסוף.

כי אחרי זה אני אצתרך לעבור עוד כמה השתלות עור. ויהיה לי טוסיק כמו של מייקל ג'קסון.

שזה לא דבר סקסי במיוחד.

אבל מיילה.

אני מעדיפה את זה אם אני אוכל ללכת.

מה אני עושה כאן כל היום?

בהתחלה הייתי בוכה כל הזמן.

עכשיו בין סיוט אחד לשני שיחקתי מול עצמי חי צומח דומם.

מצאתי הכל.

חי, צומח, דומם, ארץ, עיר, ילד, ילדה, אישיות, מאכל, סרט או סידרה, שיר וספר.

יש הכל תאמינו לי.

חוץ מחייה ב-ו. חח אם אתם לא מכללים את הוירוס הזה.

חוץ מזה אין הרבה חדש. אין פה חתיכים בכלל. והתאוריה הזו של תמיד יש עם מי להתחיל בבית חולים לא תקפה לבית חולים שלי.

בכל אופן אין לי יותר מידי כח בשביל זה.

המשך יום טוב

אז שלום לכולם. כאן דניאל.

אני נמצאת עכשיו בבית חולים כי פגעה בי משאית כשחזרתי מהבסיס.

כן הייתי במאבר חציה וכן נדמה לי שהיה אור ירוק כי כל המכוניות עצרו.

אני כאן כבר שבועיים. מצבי הפיזי לא משהו, והנפשי עוד יותר גרוע.

כואב לי כל הזמן ואני כאן כנראה אהיה כאן עוד הרבה זמן.

בסוף אני אחזור ללכת רגיל, בסוף זה בעוד חודש בערך.

זה מזל.

וגם זו משאית כשאני שומעת סיפורים אני נכנסת לפופורציה.

אבל זה לא מפחית מהכאב או מהתסכול.

אמא ואבא קנו לי מחשב נייד ממנו אני כותבת לכם עכשיו. אבל האינטרנט כאן עולה המון כסף וגם אני לא אוהבת כשהמחשב אצלי אני נכנסת ללחץ, שאמה יגנבו לי אותו.

לכן אני לא אוכל לעדכן הרבה.

אני לא יודעת כ''כ מה לספר.

אני רק זוכרת שניסיתי לברוח מהמשאית ולא הצלחתי, והיא העיפה אותי על הכביש וצעקתי עד ששמו אלי לב.

אין לי חשק לכתוב או לדבר על זה.

אני אחזור ללכת ומלבד כמה צלקות לא יישאר לי כלום.

זה המזל שלי.

זה ממש נס.

המשאית עלתה לי על הרגל ואני עדיין בחיים.

כל היום אני במיטה או בכיסא.

אפילו ללכת לעשות פיפי כבר הפך לסיפור גדול.

אבל אני כבר עושה את זה לבד. שזה גם משהו.

אז זהו. אני אלעה אתכם בסיפורי בית חולים. אלא לא סיפורים מלבבים.

וגם לא את עצמי.